יום חמישי, 29 בספטמבר 2011

29.9.2011 - מהעיר לכפר

חזרנו הביתה.

אחרי כ-5 ימים מחוץ לכפר, אין ספק שכייף לחזור.

נכון שצריך להתרגל שוב לכמה דברים מחדש, אבל אני בהחלט שמחה לחזור לשקט, השלווה והפשטות שיש פה.

זה די מצחיק, כי איך שנכנסנו לכפר (בהליכה), וראיתי את המקומיים מסביב, חיכיתי כבר שאחד מהם יציע לי נסיעה בטוקטוק או ינסה למכור לי משהו :) לשמחתי זה לא קרה.

בכפר חיכה לי החדר הנחמד שלי, קצת עם ריח מעופש אבל גם ככה הפנמתי שכנראה שעד שאני אחזור ארצה, להריח ניחוחות אני לא אריח, בשלב מסויים גם מתרגילים שלהיות ג'יפה או בעברית קצת יותר יפה, מלוכלכים מעט, זה בסדר, מקובל ואפילו סביר... אז כן נכון שה- OCD קצת קשה לו פה, אבל אני מפצה אותו בחדר מאוד מסודר ובארון בגדים שעומדים כמו חיילים (ככה יערה מכנה את כל החפצים שלי - "חיילים שעומדים למסדר").

אחד הדברים הבאמת נחמדים, זה שאנחנו סוף סוף קצת מתחילות להיכנס לקצב עבודה.

עכשיו כשעברנו את החגים הקמבודים ונשארו רק החגים הישראלים (שכנראה לא יקבלו התייחסות רבה מידי), אז התחלנו קצת לשבת לתכנן לו"ז עבודה ולארגן פרוייקטים.

אחד הפרוייקטים שאנחנו עכשיו עובדות על להרים, זה קורס "ניהול כספים" לקבוצת ילדים פה בכפר. הבנו שלעבוד עם המבוגרים זה בעייתי, מכיוון שאלו כבר מקובעים בראש ולשנות אצלם את כל התפיסה יכול להיות קצת בעייתי, בעוד שהילדים הם דור ההמשך ובעצם העתיד של הכפר, ואיתם אנחנו מקווים לנסות לעשות את השינוי. ללמד אותם לחסוך, להתפתח, לדעת שיש גם מעבר לחיי הכפר, ושבניהול כללי נכון אפשר להגיע רחוק (תראו אותי לדוגמא :) .

השילוב של יערה ושלי הוא מאוד מעניין ופורה. היא בחורה מפוזרת, לא מתוכננת, שחושבת לרוחב. ואני מצד שני בחורה מאורגנת (עד כדי אובססיביות קלה), מתוכננת, שיודעת לחשוב לרוחב אבל בעיקר חושבת לעומק.

מכאן שהשילוב ביננו מניב לא מעט פירות (גם קצת וויכוחים, אבל הם תמיד נגמרים בהתעלפות מצחוק). סה"כ אנחנו צוות טוב.

באופק גם מחכה לנו פרוייקט התיירות, אנחנו מנסות לבנות פה פרוייקט של תיירות תרבותית וחוויתית. עוד ניסיון לספק לאנשי הכפר הכנסה נוספת.

אם יש משהו שחוזר ועולה בי פה, כנראה גם כתוצאה משאלות של רבים ממכרי שסיפרתי להם שאני נוסעת להתנדב בקמבודיה. זו ההרגשה האמיבווילנתית של למה להתנדב בקמבודיה, למה הילדים בקמבודיה ראויים לעזרה שלי יותר מהילדים בארץ.

התשובה הראשונה והכנה היא, שזה הרבה יותר אקזוטי ומרגש להתנדב בחו"ל, ובטח במקום כמו קמבודיה.

אבל כשאני יורדת לעומק ההרגשה, אני יודעת שחלק בי (כיום אחרי שאני כבר פה מתנדבת) היה כן רוצה למצוא את המקום, הזמן וחוסר הצביעות ללכת ולהתנדב בארץ.

אז זו נקודה קטנה למחשבה וגם סוג של תשובה לכל אלה ששאלו אותי.

טוב, אז עכשיו כשגם הצלחתי קצת להסביר מה עוד אני עושה פה מעבר ללנסות לסדר שורות

בשדות :), אני אחזור לענייני ואאחל בשנית, שתיהיה לכולם שנה נפלאה, מרגשת, חוויתית, מלאת אהבה וכמובן גם שקטה.

אוהבת, עדיין מקמבודיה הרחוקה..

קרן.




יום שלישי, 27 בספטמבר 2011

27.9.2011 - מפנום פן לסיאנוקוויל

אחרי יומיים ששהיינו לנו בעיר בירה פנום פן, אכלנו טוב, יצאנו, נהנו ממים חמים, ממיטה נעימה (ללא יתושים),
ובגדול מהדברים שלעיר יש להציע.


יערה ואני התפצלנו מהזוג האוסטרלי והמשכנו בדרכנו לעיירת חוף סיאנוקוויל, דבר אחד לא לקחנו בחשבון...
זו העונה הגשומה.
את הלילה הראשון העברנו במרכז העיר, כי אחרי שוטטות של כשעתיים בחיפוש של מקום לעשות כביסה,שהשעתיים האלו התווספו ליום שלם של חיפוש בפנום פן, חיפוש שלקה בכישלון מוחץ, מי חשב שלעשות כביסה זה דבר כה מסובך. אבל מתסבר שגם כן לעובדה שזו העונה הגשומה יש השפעה, בהתחשב בעובדה שכאן תולים את הכביסה בחוץ :)... אין מייבשים, אין שמש , אין כביסה ! (וגם חג).

אז נחזור למעללינו...
אחרי שאתמול ישנו בעיר, (הצלחנו לעשות כביסה בערך), אז היום בבוקר נסענו לחוף מבודד שיערה מכירה,
ושוב, לא לקחנו בחשבון שזו העונה הגשומה. בהתעלם מפרט שולי זה, נכנסו לנו לטוקטוק והתחלנו את מסענו לים.
המסע לקח כחצי שעה נסיעה בטוקטוק בדרך שלא הייתה מביישת אף ג'פ טוב, בבוץ ובורות שהיו החלק המרכזי
בשביל, יותר נכון להגיד שהיה בורות ואולי קצת שביל, אבל לבסוף הגענו.
אכן מקום מבודד, ועוד יותר בגלל העובדה שאנחנו לא ממש בעונה.
אני בהחלט יכולה להגיד שמקום עשה רושם כבעל פוטנציאל, אבל לצערי לא ממש היה נראה כאילו לנו תיהיה ההזדמנות להנות מהפוטנציאל הזה, אבל בכל זאת הגענו עד לפה, אז חיפשנו מקום לישון, וכשהבנו שזה לא באמת מה שאנחנו רוצות, התיישבנו לנו לנוח במקום קטן ליד הים, לשתות שייק נחמד, ושוקו (נוראי), נהנו מהגלים הסוערים, ומהגשם השוטף, ומכשזה הפסיק, תפסנו לנו עוד טוקטוק וחזרנו לעיר.


נכון שהחופשה והיציאה מהכפר לא בדיוק הסתכמה בלשבת על החוף לקורא ספר ולנוח, אבל מחר יש לנו עוד יום כאן. אנחנו נשארות לחגוג את ראש השנה במסעדה ישראלית פה.
והיום יצא לי לפנק את עצמי בסטייק פילה בכלל לא רע, (איזה כייף לאכול פילה ב-6.5$... אני מסתובבת פה
עם 10$ בעירמה של אחדות ומרגישה מליונרית, תענוג).
ביום חמישי בבוקר נתחיל את דרכינו בחזרה ל
כפר, והאמת שאני יכולה להגיד שאני קצת מתגעגעת לחזור לשם,
זה קצת התחיל להרגיש כמו בית, וכל הבלאגן הזה של העירים קצת הכניס אותי ללחצים ורצון לחזור למקום
הקטן, פשוט ובטוח שיצרתי לי שם.

ובנימה קצת יותר ריגשתי.
ביומים האחרונים עברו לי שתי מחשבות / הרגשות בתוכי.
האחת, שלמרות שאני נורא שמחה שבאתי, ואני באמת נורא נהנית, יש בי גם חלק שמצטער על העובדה
שזה יצא בדיוק בתקופת החגים, ושלמרות שכל מי שמכיר אותי טוען שאני כל הזמן מחפשת דרכים לברוח,
אז הפעם לא הייתי לי כוונה לברוח (לא במובן שמייחסים לי), וקצת הייתי רוצה להיות בארץ לשבת לארוחה
משפחתית....

ההרגשה השנייה שעברה בי, והאמת שזה כבר יותר מלפני יומיים, זה שאני מרגישה שאני קצת
שונה במהות שלי משאר האנשים שבדר"כ באים להתנדב בפרוייקט הזה.
אני לא יכולה בדיוק להסביר איך או מה, אבל משיחות עם יערה, והתיאורים שלה את החבר'ה שהתנדבו
פה לפני, זה מרגיש לי לפעמים כאילו אני איזה פרינססה שהחליטה לנסות לטעום משהו אחר,
משהו בסגנון פריס הילטון (בלי להגזים :) ) ב"חיים הפשוטים" (the simple life).
סתם איזה אנקדוטה שהחלטתי לשתף, אולי למישהו יהיו הארות / הערות בנושא :).
 
אההה..... הנה עובדה ממש מגניבה שגיליתי היום, שעכשיו אני רק צריכה לנסות
לראות איך אני עושה איתה משהן.
בתחילת אוקטובר יש ביקור של הממונים על הפרוייקט שמגיעים מניו יורק, והסתבר לי
שזאת שהיא האחראית הראשית, ובעצם בעלת הארגון (או משהו כזה), היא חברה של...
לא פחות ולא יותר... אנג'ילנה ג'ולי !
עכשיו אני רק צריכה ממש ממש להתחבב עליה ושהיא תזרוק לאנג'לינה שאם היא צריכה
בייביסיטר או משהו כזה, אז שהיא מכירה בחורה מקסימה מישראיל שמוכנה לבוא לעבוד :).

אסיים בברכת שנה טובה לכולם, שתיהיה לנו שנה נפלאה רצופת חוויות וריגושים (מהסוג הטוב),
אוהבת מרחוק ושולחת המון חיבוקים ונשיקות (בתקווה שלא יגנבו אותו במכס בקמבודיה)..

שנה טובה...

אוהבת קרן.











































































































יום שבת, 24 בספטמבר 2011

24.9.2011 - הסנפה קל של סיביליזציה

בהתחשב בעובדה שעכשיו אנו נמצאים בעיצמו של חג קמבודי, כל הצוות יצא לחופשה, והכפריים שגם ככה קשה
להוציא אותם לעבוד, גם הם הוציאו את עצמם לחופשה. אז בהזמנות חגיגיתי זו, אחרי שיערה (הבחורה שאחראית על המתנדבים) מצאה את עצמה לא יוצאת מהכפר כבר חודש, החלטנו לנצל את ההזדמנות ולצאת לחופשה בעצמנו.
היום בבוקר, 5 על השעון, הייתה לנו השקמה לצאת למסע במיניבוס לכיוון פנום פן. למרות ששעת היציאה המתוכננת
הייתה ב- 5:30, בקמבודיה כמו שבקמבודיה יצאנו רק באיחור קל של כחצי שעה.


המיניבוס שבמקור תוכנן להכיל כ-11 נוסעים, היום הכיל רק 17, וממה שנאמר לי, אמרו לי שזה עוד נחשב למצב מרווח.
הנופים היום מרהיבים, כמויות אין סופית של ירוק ובתי עץ, שמפרים כל חוק פיזיקלי בעובדה שהם עדיין עומדים איתנים.
אבל מה לעשות, אחרי שישנים רק 4 שעות בלילה, גם במיניבוס הכי צפוף אפשר להירדם...
עד הנקודה שמתחילים להרגיש בכביש את העובדה שנמצאים בקמבודיה.
בורות, פרות, אופנועים, ילדים, נתיבי שהסימון בהם הוא המלצה בלבד.. בקיצור עוד חוויה לאוסף.

אחרי מסע של כ-5 שעות, ופיזור חלק מהנוסעים בדרך, הגענו לעיר הבירה של קמבודיה, פנום פן.
זה מדהים איך אחרי ניתוק של רק שבוע מסיבליזציה, אתה מתרגש שוב מהדברים הקטנים, כמו מיטה נקי,
מים חמים, שירותים שנמצאים מעל גובה האדמה, ארוחת ערב בלי חרקים...
מה שעוד יותר מדהים, זה כמה מהר מתרגלים שוב לחיים האלה ושוכחים שהיה שם משהו קודם לכן.

התרשמותי הראשונה מהעיר היא חיובית ביותר. בנייה נמוכה וצבעונית, אין ספור אופנועים, גינות יפות,
ארמונות מקושטים, לא מעט תיירים, וכמובן מקומות מצויינים לנשנש משהו לאכול, וזה בעיקר מה שעשינו היום,
אכלנו, שתינו וקנינו.

דבר אחד יאמר לזכותינו, בתוך כל זה הצלחנו גם לשלב עבודה, וממה שהבנתי זה היה תהליך מהיר ביותר.
שלפני מספר ימים עיצבתי ברושור ופוסטר, והיום כבר הדפסנו דוגמא.
טוב, אני לא ממש מכירה את הקצב הקמבודי, אבל אם הצלחתי להרשים, אז מה טוב.

בכל מקרה, התכנון לימים הקרובים (שגם הוא נתון לשינוי תלוי בזרימה), זה להסניף עוד קצת סיבילזציה
בעוד לילה בפנום פן, אח"כ להמשיך לסינוקוויל להירגע קצת על החוף, ולבסוף לחזור לשורשים.
אני בכנות יכולה להגיד שנחמד לי הניתוק מכל המותרות, יש בזה (כמו שכבר כתבתי) משהו מאוד פשוט.
ההתלהבות שלי היום מהחדר בהוסטל הייתה כל כך כנה ואמיתית שהיה בזה בהחלט משהו נחמד.
לא לצפות לכלום ולקבל הרבה, ועוד יותר, המקום שאתה יודע שיש גם יותר נמוך ושחווית אותו ואפילו
הצלחת להנות ממנו.

שבוע טוב ונשיקות...
קרן.











יום חמישי, 22 בספטמבר 2011

22.9.2011 - תקשורת ללא מילים

היום סוף סוף יצא לי להתערבב קצת עם הילדים.
זה התחיל בסדנאה של הכנת כדורי ג'גלינג שהייתה ממש נחמדה בעיקר כי הילדים נהנו.
תוך כדי ניסיתי לשלב גם לימוד קל של אנגלית, האמת שהלך לא רע, ספרנו עד 10 ודיקלמנו את ה - ABC.

אחרי הסדנאה שערכה כשעתיים, כמובן שמגיעה ארוחת הצהריים ואיתה גם מנוחת הצהריים.
אז אחרי שנחנו מיומינו הקשה, הלכנו לנסות לעבוד בשדות (כי סוף סוף פסק קצת הגשם), ולמה אני אומרת לנסות,
כי זה על גבול הבלתי אפשרי לגרום לאנשי הכפר לעבוד עכשיו, גם בגלל מזג האוויר, וגם בגלל החג.
הבנתי מהחבר'ה פה, שגם בלי קשר לשני אלא, קשה להוציא אותם לעבוד בשדות.
למרות שניסינו, ניסיוננו כשל, אבל במקום זה יערה ואני מצאנו את עצמו משחקות עם אחת המשפחות
בכדור הקמבודי שלהם, שזה מעיין חבילה של פלסטיקים מחוברים במתכת שנוצות נותנות להם את היציבות,
מזכיר קצת כדור נוצה בארץ.

אחרי שסיימנו את הסיור, ושיחקנו בכדור, חזרנו למגורים להכין עוגת בננה. כמו שאתם מבינים הצורך פה למתוק
הוא די עז. בעודי כותבת, העוגה עוד מתבשלת בתנור, רק נקווה שהיא תיהיה מוכנה עוד היום.

היםו גם סוף סוף עזרתי את כוחותי לעשות כביסה, ולמרות שזה לא היה כל כך נורא, זה גם היה צעד די
אופטימי לחשוב שהבגדים יהיו מוכנים ביומיים הקרובים, כרגע הם עוד ספוגים מים, וגם רוב הסיכויים שהם
גם עוד מלאים באבקת כביסה, לפחות הם מריחים טוב.

אחד הדברים המדהימים זה ההבנה שלא צריכים מילים בשביל לתקשר, במיוחד כשזה נוגע ללילדים.
מצאתי את עצמי היום מסתובבת איתם, משחקת איתם, ואיפלו מדברת איתם, והכל בלי מילים...
בהחלט קסום.

עכשיו כשאני פה כבר כמעט שבוע, אני קצת יותר מבינה מה קורה פה מבחינת עניניי הכפר.
בעיקרון כל משפחה קיבלה חלקה שנקראת 40, שעליה היא אמורה לגדל ירקות, או כל דבר שצומח כעשב,
ועוד חלקה מאחוריה שנקראת 140, ששם הם אמורים לגדל עצי פרי ובין העצים לגדל עוד ירקות.
התפקידים של האגרונומים והמתנדבים זה להניע את המשפחות לעבוד בחלקות ולעזור להם בעבודה.
בנוסף לזה, ישנו גם ההיבט של הפיתוח הקהילתי שבזה מעורבים רק חלק מהסובבים.
אז זה בגדול סיפור הכפר.


הכן לעצמך לילה קמבודי

מצרכים דרושים :

- לוח פח (מתכת)
- ציפה מעופשת
- סדין שמריח מעובש
-שק מלט
- טוש של מקלחת עם מים זורמים.

תהליך ההכנה:

הכנס את שק המלט לתוך הציפה המעופשת, פרוס את הסדין שמריח מעובש על מזרן ישן,
מקמם את לוח הפח מתחת למים הזורמים...
ועכשיו תנסה להירדם ! :)

האמת שזה הרבה פחות נורא.. אבל שווה ניסיון ... :)





























21.9.2011 - ואליום קמבודי


אחרי ייאוש נוראי של יומיים ללא שינה, החלטתי להיעזר בגורמים חיצונים כדי לגנוב כמה שעות שינה.
חשבתי על לנסות יין, אבל היין המקומי מזכיר יותר רעל עכברים מאשר יין, ושלא תבינו לא נכון, זה לא שלא שתיתי אותו,
בהחלט שתיתי אותו, אבל נראה לי שלישון הוא לא יישלח אותי אבל הוא בהחלט חיזק לי את המערכת החיסונית והרג כל
חיידק בגוף שלי.
אז אחרי שהיין ירד מהפרק, עברתי לשיטה המערבית יותר, כדור קטן וצהוב ששינה לי את החיים.
מעבר לזה שנרדמתי עוד לפני שהספקתי להבין שנשכבתי במיטה, להתעורר בבוקר אחרי 10 שעות שינה,
כשהגוף רגוע ומאותחל מחדש, זו תמונה אחרת לגמרי.
זה התחיל בחיוך מבסוט שמבטא "סוף סוף ישנתי" ואחרי החיוך גדל קצת יותר, כשבאופטימיות גמורה חשבתי
שיש שמש בחוץ והגשם נפסק. התבדתי ברגע שיצאתי החוצה.
נכון שבאותו רגע לא ירד גשם, אבל שהשמיים בישרו שזה רק עניין של זמן עד שזה יקרה, ואכן זה קרה.

את מרבית היום העברתי בעבודה על המחשב, מסתבר שאת תרומתי העיקרית לכפר כרגע, אני עושה
בתחום העיצוב, כשאני מוצאת את עצמי מעצבת להם פוסטרים וברושורים לפרוייקט התיירות, אבל כולי
תקווה שבשלב מסויים כשירגע קצת הגשם, אני אמצא את עצמי עובדת שוב בשדות.. ידיים של פועל זה
בהחלט דבר שווה לחזור איתו לארץ, ולו רק בשביל להוכיח שבאמת עבדתי בקמבודיה...

האמת שבעניין ההתנדבות, כמו שכבר ציינתי בעבר, אני בעיקר עוזרת להעלות רעיונות שבתקווה גם נבצע,
אבל כמו שיערה אמרה וניסתה להסביר לי: "הכל פה לוקח המון זמן, בשביל להכין עוגה, צריך לסוע לפנום פן (4 שעות נסיעה)
רק בשביל להביא קמח".
אז כן, הרעיונות שלי נהדרים, אבל בין רעיון לביצוע, אם בארץ יש פער גדול, אז פה אין פער, יש תהום !
אבל בכל זאת שומרים פה על אופטימיות, מריצים רעיונות ומקווים שאולי אחד מתוך 10 יצליח.

היום בצהריים הגיעו לביקור זוג אוסטרליים שהתנדבו פה לפני שלושה חודשים. הם היו פה שלושה חודשים בכפר נסעו לטייל
במזרח ועכשיו חזרו לביקור. הם נראו מאושרים ביותר לחזור לפה, והאמת שזה גם נחמד שיש עוד לדבר איתם ולנסות לשמור
על האנגלית שלי שלא תהפוך לאנגלית קמרית. כי אם יש משהו רע שיכול לקרות לי פה זה שהאנגלית שלי מתדרדרת מיום ליום.
אני מוצאת את עצמי מדברת ולאט לאט מוותרת על מילות קישור, על הפרדה בין זכר ונקבה. מה שכן, התילאנדים בדרך הביתה
בטוח יבינו אותי.

סה"כ אחרי הנקודת שבירה של אתמול, היום הכל הרבה יותר טוב, כמו שחשבתי, שינה טובה מסדרת הכל.

ועכשיו לרגע פסטורלי :
גשם שוטף, רוח קרירה, גג פח רועש, ואני, עומדת מתחת לגג בג'נס קצר, מגפי גומי עד גובה הברך,
ומצחצחת שיניים עם בקבוק מים מנרליים....
כמובן שזה אח"כ לווה ב"מעמסה" שלפני השינה כמובן שצריך ללכת לשירותים, בטח כשכל הזמן שומעים מים זורמים.
בשלב הזה כבר מצאתי את עצמי בפיג'מה עטופה במעיל גשם כחול גדול, פנס ראש, מגפי הגומי ומטרייה מהמהמת בצבע טורקיז..
אבל כל זה שווה את השינה השלווה על שלפוחית ריקה.

לילה טוב וחלומות מתוקים,
מקמבודיה הגשומה...

קרן.

יום רביעי, 21 בספטמבר 2011

20.9.2011 - נקודת שבירה

אני עוד לא במקום שאני רוצה הביתה או לברוח מפה, או במקום שנמאס לי, אבל בהחלט חוויתי היום סוג של נקודת שבירה.

אני לא יודעת אם זה בגלל יומיים מחוסרי שינה או לא, אבל בהחלט היום היה לי לא קל.

זה כבר יום שאני לא מצליחה לישון, אולי זה בגלל המיטה הזרה, ריח העובש, הטמפרטורות שמתשתנות בין רגע מחום לקור, או שאולי זה הפחד שלי מחיות שיכנסו לי באמצע הלילה למיטה, אבל מה שאני שכן. אני יודעת שכבר יומיים אני לא מצליחה לישון.

ובהתאם לזה שהיום קמתי בסוג של מותשות, אז כמובן גם שהחוויות שזימנתי לעצמי, היום לא חיוביות במיוחד.

זה התחיל מזה שבגדול הפחד שלי בלילה זה מנחשים שיכנסו לי לחדר, ואחרי שאתמול שיגעתי את יערה במטרה שהיא תשקר לי ותגיד לי שאין נחשים פה באיזור, אז השקר היחידי שהצלחתי להוציא ממנה זה שהיא לא ראתה פה נחשים.

אז היום בבוקר, בזמן שיצאתי לראות את מצב השדות עם סופריי (אגרונומיטת קמבודית) ויערה, לשמחתי הרבה נתקלתי בגוויה של נחש. אחרי בערך 30 דקות של חצי קוצר נשימה ודופק מהיר, הצלחתי לשכנע את עצמי שזה שהוא מת שם, לא אומר שהוא הגיע משם, אלא שחיה אחרת אכלה אותו והביאה אותו לשם. במשך חצי יום עבדתי על הסיפור הזה בניסיון לשכנע את עצמי שאין נחשים באיזור הקרוב, עד שבהצהריים בזמן נסיעה על האופנוע ראינו במלוא חייו, נחש שחור חוצה את הכביש.

לא צריך להרחיב ולהסביר את מה שקרה ללב שלי שאותו רגע, אבל זה בהחלט ניפץ לי את הסיפור שאין פה נחשים, ועוד שניים באותו יום.

כרגע אני במצב שכל פעם לפני השינה אני מודאגת שמא אני הוכש ע"י נחש או פשוט אחטוף התקף לב....

האמת שהחבר'ה פה אמרו לי שהם אף פעם לא ראו נחש באזור המגורים ושהנחשים השחורים בעיקר אוכלים צפרדעים ולא מסוכנים לבני אדם, אלא אם יש להם פסים על הקו... מנחם נכון ?! טוב, זה חלק מללכת לחיות בג'ונגל, אבל מה הסיכוי, שניים באותו יום ועוד רק אחרי 4 ימים פה... באמת חודש שלם לא לישון ?! לא פייר !

אחרי שעברתי את חווית הנחשים, והייתי בטראומה לא קטנה, העובדה שעכשיו זו העונה הגשומה, כבר מצדיקה את עצמה במשך שלושת הימים האחרונים, כשבגדול כל היום יורד גשם מלבד הפוגות קצרות של שעה, או במקרה הטוב שעתיים, ההפך מאצלנו בישראל.

אני מניחה שאלמלא כל מה שכתוב למעלה, החוויה הבאה יכלה להיות דווקא נחמדה, אבל ברגע שהיא התווספה לשאר היום זה כבר היה פחות כייף.

החלטתי להצטרף ליערה לשיעור אנגלית במרחק של כ-10 דק נסיעה באופנוע, רק כדי לגלות שהילדים החמודים לא באים לשיעור כשיורד גשם.

בדרך לשם מצב הגשם עוד היה נחמד, טפטופון עדין, אבל כמובן, איך שהגענו לכיתה, התחיל במבול מטורף.

החלטנו שהסיכוי שהגשם ייגמר הוא נמוך, אבל שבהחלט יש טעם לחכות להפוגה.

אז אכן המתנו בסביבות ה-10 דק כששמנו לב שהגשם במגמת היחלשות, בשבל הזה עלינו מהר על האופנוע והתחלנו את נסיעתנו חזרה למגורים, וכמובן שבשלב מסויים הגשם התחזק, את המעיל שהסתובבתי איתו לחינם כל היום, השארתי במגורים, ובשלב הזה כבר אני יכולה להגיד שנשברתי... היה לי קר רטוב וידעתי שלסיום של כל זה לא מחכה לי מקלחת חמה מלווה בטרנינג חם, שוקו טעים ומיטה מפנקת, אלא מלקחת קרה, מגבת ראש להתנגב, ומצעים מסריחים.

לגבי מגבת הראש, ייתכן שזה היה אחד הדברים ששברו אותי. כשנכנסתי היום בצהריים לחדר וגיליתי המגבת הרגילה שלי מסריחה יותר מכל גבינה צרפתית, ובאופטימיות גמורה, והאמת שגם בגלל חוסר ברירה, החלטתי לכבס אותה. תהליך הכביסה האמת היה בין פשוט למסובך, אבל עדיין בר עשייה, הבעיה היא, שעכשיו לייבש אותה זה יכול להיות עניין של שעה שמש או 3 ימי גשם, אז בינתיים כל שנשאר לי אחרי המקלחת הקרה, זה מגבת ראש בגדול של 15 ס"מ על 30 ס"מ, שגם הריח שלה לא מדהים, אז כאן נראה לי שהייתה נקודת היואש.

בסופו של הדבר היום נגמר, ואפילו הצלחתי להוציא ממנו קצת טוב, כי למרות שהמקלחת הייתה קרה, עדיין להתנקות מכל היום הזה ולהיכנס לבגדים יבשים שמריחים עדיין מריח בית, ארוחת ערב טובה שנסגרה בקינוח חם ומתוק של דייסת אורז ושועית, ועכשיו אני סוף סוף במיטה, בתקווה להירדם מוקדם ולקום מחר עם כוחות מחודשים ליום שמשי וחמים.

כל מה שאני יכולה להאמין עכשיו, זה שנקודה השבירה כבר מאחורי ומפה הקבלה, ההפנה וההתמודדות כבר יהיו הרבה יותר פשוטים.

לילה טוב מקמבודיה...

קרן.




חוויות של סוף היום (19.9.2011)

מקלחת תחת מים קרים אחרי יום עבודה בשדה, כשעזת ועמלת בחום והלחות הכבדה, כשהגשם מנגן

על גג הפח שמעליך, בזמן שהמים שוטפים את גופך... נשמע פסטורלי לא ?!

וזה אכן פסטורלי עד השלב שבו מגלים שבחוץ קר, המים ששוטפים אותך קרים עד כדי כך שנשימתך נעתקת,

היבלות שעל ידייך שורפות ומרגישות כאילו מישהו קורע לך את העור מהיידים, בעוד שאתה מנסה לחפוף

את שערך מלא הקשרים והג'וקים, ולבסוף אחרי שהתרגלת לקור, וסוף סוף שטפת את היום מעל לגופך ואתה מריח

מסבון ולא מריח הזיעה שעטפה את גופך במשך יום שלם, אתה יוצא החוצה בכפכפים כדי ללכת בתוך הבוץ ללכת לחדרך....

בהחלט חוויה....

יום שני, 19 בספטמבר 2011

19.9.2011 - נגמרה המנוחה ויללה לעבודה...


ואימרו שלום לבוב הבנאי.

אז אחרי שבאוסטרליה עשיתי הסבת מקצוע לבוב הדייג, בקמבודיה עשיתי הסבה לבוב הבנאי.

היום בבוקר, אחרי לילה חסר שינה, למרות בירכת הלילה טוב של שותפי לחדר, גאקו, שעליו ארחיב בהמשך.


קמתי לבוקר גשום למדי. בהתחשב בעובדה שאנחנו בעונה הגשומה, זה הגיוני שיהיה גשם, מה שלא הגיוני זה

הקצב שבו זה מתחלף מגשם לשמש, לגשם, לשמש, לגשם... אני מניחה שההמשך כבר מובן.

אז אחרי שהגשם פסק, התנדבתי ללכת לעבוד בשדות יחד עם מארי (האגרונומית הקמבודית).

ומה זה אומר לעבוד בשדות, זה אומר לסדר שורות (ולא, לא שורת מהסוג הזה !).

מסתבר שזה עבודה לא קלה להיות חקלאי, ויש לי גם את ידי הפועל שיעידו על כך.

ידיים חבושות, מגפיים מלאות בוץ, בגדים ספוגי זיעה, גוף מותש וחיוך ענק על הפנים, כך נראה היום שלי היום.

(אבל אין ספק שאחרי העוגיות של אתמול, קצת פעילות פיזית לא מזיקה).

לצערי אני כנראה אהיה מושבתת מבחינת עבודות השדה בימים הקרובים עד חלוף היבלות,

אבל אני בטוחה שימצאו לי פה לא מעט תעסוקות אחרות, למרות שאם אני אשב יום של בערסל

ואבהה בטבע, גם זה מקובל פה,ואם אני אגיד שאני יושבת ומריצה רעיונות לפרוייקט, זה אפילו ייחשב שאני עובדת,

ועוד עובדת קשה.

אחד הדברים היותר מעניינים שגיליתי ביומיים האחרונים, זה שלקמבודיים יש מילה שמקבילה

למילה "לדרדס", של הדרדסים.

והמילה היא "בלבלה", הם משתמשים בה לא מעט, והיא תופסת כמעט כמשמעות להכל.

נכון שהם משלבים אותה רק כשהם מדברים אנגלית, אבל בכל זאת יש לה לא מעט פירושים ושימושים.

ועכשיו ארחיב מעט לגבי שותפי לחדר, גאקו.

גאקו היא לטאה, כחולה בצבעה שמכוסה בנקודות אדומות, מרשימה למראה,שמקור השם שלה מגיע מהצליל שהיא משמיעה שנשמע כמו המילה "גאקו".

זה מתחיל באיזה צליל הקדמה, הכנה לשומע, ואז בווליום שיכול להעיר את כל הכפר, היא נותנת שתי צעקות

"גאקו... גאקו..." ומשתתקת.

וכל לילה לפני השינה, היא מגיעה לביקור אצלי בחדר ומאחלת לי לילה טוב.

האמת שחשבתי להקליט אותה כדי שבארץ כשיהיו לי בעיות להירדם, אני אוכל פשוט להאזין לצליל הערב שלה.

זה בגדול מה שהיה לי היום, כנראה שמחר בגלל מצב הידיים אני פשוט אבקר את המשפחות ואכיר את

הכפר קצת יותר.

נ.ב

בעודי כותבת את המילים הללו, אני נאכלת ע"י יתושים, חרקים וחיות אחרות....

ביי בינתיים...




18.9.2011 - סוף שבוע רגוע





18.9.2011 - בוקר



אלה חיים טוב החבר'ה האלה.

לפני יומיים כשהגעתי לפה, יצא שבדיוק הגעתי בתקופה של חופש, אז הכל באיזי, לא עובדים,

לא מדברים על עבודה, עכשיו חג אז נחים. מזכיר קצת אותנו הישראלים, או לפחות את חלקנו (בעיקר בעלי המקצוע למיניהם).

יש להם את הזמן שלהם, את הקצב שלהם.

באופן כללי יש פה בעיה קשה עם מוסר עבודה.

אלו אנשים שגרו ביערות המון שנים ועיקר פרנסתם הייתה צייד וכריתת יערות הגשם, עד שהממשלה הוציאה חוקים נגד פעילויות אלה,

ואז הוקם הפרוייקט פה בכפר.

נתנו לאותם אנשים את האופציה לבוא לגור פה בכפר עם עזרה מסובסדת, כשתנאי זה שהם יקבלו חלקות חקלאיות גם בשביל יצור עצמי

וגם בשביל מכירה החוצה. בהתחלה הסיבסוד היה מלא ולאט לאט עם הזמו הורידו את רמת הסבסוד, כשבסוף השנה המצב אמור להיות שאין

סיבסוד והאנשים כבר במצב שהמחזיקים את עצמם.

בשביל להיות חלק מהפרויקט כל משפחה (בכפר יש 187 משפחות) הייתה צריכה לחתום על חוזה שהיא מוכנה לעמוד בתנאים שהארגון מציבים.

אבל בקמבודיה, כמו בלא מעט מקומות באסיה, הם כולם שקרנים ותחמנים.

אז חלק באמת מאוד רציניים ורואים גם את ההתפתחות הכלכלית שלהם במבני הביתים שלהם, שהם כבר יותר עמידים ומרשימים ויש כאלה שרק מתלוננים ומחפשים דרכים שבהם האירגון יעשה את העבודה בשבילם.

בגדול הצוות פה מורכב מאגרונום ישראלי שהוא בעצם הבוס הגדול ועוד מספר אגרונומים קמבודים. בנוסף עליהם יש גם את הצוות המתנדבים

(יערה ואני, לפחות כרגע), וצוות מקומי שאחראי על תחזוקה, בישול וכו'.

הכפר עצמו מחולק לשלבים ולמספרים בתוך השלבים, כשעל כל אזור אחראי אגרונום אחר.

הרעיון המרכזי של הפרוייקט, נכון לתקופה הזאת, התקופה של סוף הפרוייקט, זה גם להגיע למצב שהם יודעים את העבודה החקלאית,

גם לפתח איתם מקורות הכנסה נוספים כגון בישולים מקומיים, אומנות וכו', וגם כמובן הצד של הפיתוח הקהילתי שלא ממש קיים פה,

כי כמו שכבר רשמתי יש פה בעיית אמון מאוד קשה בין האנשים.

ואחרי שעברתי קצת על המבנה, נחזור קצת למה שאני רואה וחווה.

אני חושבת שאחד הדברים הראשונים שהכו בי מאוד חזק, ואני מניחה שגם ימשיכו להכות, זה ההבדל הכל כך משמעותי

בצורת החשיבה. דברים שלנו נראיים הכי הגיוניים והכי טרוויאלים, להם זה לחלוטיו נגד ההיגיון. הם אנשים שחיים מהיד לפה,

בלי שום תפיסה של התקדמות או התפתחות, מה שיש זה מה שיש. שבמקום מסויים זה מאוד יפה ומיוחוד אבל באותו זה גם שם להם המון רגליים בהיבט ההתפתחותי.

בגלל זה אני חושבת שאחד הקשיים בלבנות פה תוכנית של ניהול כספים זה שצריך למצוא דרך להיכנס לראש שלהם וזה בכלל לא פשוט.

אתמול, בגלל שהיה יום שבת וגם חג, אז לא ממש עשינו משהו מיוחד. ישבתי קצת עם יערה וסופריי (אחת האגרונומיות הקמבודיות),

ולמדתי קצת על הכפר ובאותו זמן גם ניסיתי לעזור להעלות רעיונות לאיזה דברים אפשר לעשות פה.

אח"כ ישנתי שנת צהריים, כי בלילה להצליח לישון פה זה סוג של מיומנות, בין קולות הצפרדעים, לקולות הגאקו (לאטה- אחת היפות ועם הקול הכי מצחיק ששמעתי), למזג האויר המשתנה בין מבול לחום ולחות, אז לפחות בצהריים הצלחתי לישון קצת כי היו רק את קולות של ציוץ הציפורים וקרקור התרנגולים.

אחרי הצהריים הלכנו לאחת המשפחות לדבר איתם על פרוייקט של אפייה, ולבדוק אם הם מעוניינים להיכנס לתוך הפרוייקט הזה.

שלהיכנס לפרוייקט כזה אומר לדעת את העבודה, להיות מוכנים להתמסר לפרוייקט, לבנות תנור בחצר האחוריות, להיות מוכנים להיות

שותפים לסכום הראשוני להקמת הפרוייקט, ולדעת עם יש להם דרך לשווק אח"כ את המוצרים.

כל מיני דברים שלנו נראים כמובנים מאליו ואצלם הכל זה פרוייקט, תהליך, עבודה.

אז קודם כל היה מאוד מעניין להיכנס להתארח באחד הבית. בית עץ שעומד על עמודים, דומה קצת לבתי העץ שהיינו משחקים בהם בתור ילדים, שהיינו בונים על העצים עצמם. שוב עניין הפשטות פה הוא מאוד חזק.

לבסוף זה נגמר בזה, שאנחנו צריכים לחשוב אם יש תקציב להרים את הפרוייקט ואם זה אכן מצדיק את זה, נראה מה יהיה.

אחרי הביקור בשעת השקיעה נסענו לכפר הקרוב "אנדונטאק", ושם אכלו קינוח מקומי, משהו מוזר, תערובת של שועית, אורז, ג'לי, קרח וחלב מרוכז. מרקם מוזר, אבל למרות המוזריות הקינוח היה בכלל לא רע.

שכחתי לגמרי מהחוויה ה"מדהימה" שהייתה לי בכניסה לקמבודיה, איך גנבו אותי ב-10$. עכשיו זה לא איזה מוכר, או סתם מישהו, אלא השוטרת בקבלת הויזה. למרות כל האזהרות שקראתי בכל מקום לגבי זה שהוויזה עולה 20$ ושהם ינסו להוציא ממני יותר, הם בסוף הצליחו להוציא ממני 30$, כי אם מי אני אתווכח בדיוק, עם המשטרה המקומית שהיא לא פחות מושחתת ?!

אז שילמת 10$ יותר... אני אמצא דרך להתקזז על זה.

18.9.2011- צהריים.

זה נראה קצת מוזר שיש לי כל כך הרבה זמן לכתוב, אבל מה לעשות עכשיו סוף שבוע וזה לא כאילו יש משהו אחר לעשות.

אם אני נורא רוצה, אני יכולה ללכת לרדוף אחרי תרנגולים.


ובגלל שאין כל כך מה לעשות, ובכל זאת אני פה בשביל החוויה, אז הצטרפנו לצוות המקומי ל"פגודה", שזה המקום שבו המתפללים.

אין לי מושג מה בדיוק הלך שם, אבל באיזשהו שלב מצאתי את עצמי מסתובבת בכפר השכן, מחוץ לפגודה, מוקפת בילדים קטנים

שמחזיקים לי את הידיים ומוציא אותי לסיבוב בכפר, הענק הלבן. (כן, כן , פה אני נחשבת לגבוהה). זה היה די נחמד עד השלב שבו רציתי את הידיים שלי בחזרה, וזה כבר היה יותר מסובך.

זה גם העלה לי את הנקודה שהיגנייה וסטרליות זה מהם והלאה... טוב נו, נתרגל, להיות קצת מסריחים כשכולם גם ככה מסריחים, זה

לא באמת ביג דיל.

האמת שהחוויה האמיתית היום הייתה כשניסינו לשבור את שיא גיניס ב:"כמה אנשים יכולים להיכנס בטנדר פתוח אחד", אני חשובת שהצלחנו לעמוד על בערך 20, כשבפנים ישבו משהו כמו 6 אנשים ומאחורה היינו בערך 15. אבל יש לי הרגשה שהיום זה היה עוד בקטנה, ושאנחנו רחוקים מהשיא המקומי, בכל מקרה עוד חוויה, האמת שהכל פה חוויה.

18.9.2011 -ערב

ושוב אני נתקלת פה בעובדה שיש כל כך הרבה דברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, ופה זה פשוט סיפור.

לדוגמא, היום אחר הצהריים יערה ואני החלטנו להכין עוגיות שוקולד-צי'פ. דבר פשוט שבתנאים נורמליים לוקח בערך שעה, וזה גם במקרה שמסתבכים.


אז לנו פה זה לקח בערך 4 שעות, כי מסתבר שלנסות להכין עוגיות בתנור לבנים מאולתר זה לא הדבר הכי פשוט, שלא לדבר על

זה שגם את הקמח ואבקת הסודה היינו צריכות למיין מהיצורים שמיקמו שם את ביתהם. כן, כן ככה זה בקמבודיה, כולם חיים עם כולם,

שלא לדבר על שרשרת המזון שמקיפה אותך פה מכל הכיוונים.

זה מבדר אותי שדבר כל כך פשוט כמו לשטוף ידיים הופך פה למעמסה, מה שמחזיר אותי לזה שהייגניה זה מפה והלאה.

אין לי ספק שאם יש דבר שאני אתענג אליו באמת כשאחזור לסביליזציה, זה לא החשמל הזמין, לא האינטרנט, לא האוכל (שכמו שאמרתי הוא מצויין, אבל אורז שלוש פעמים ביום כולל ארוחת בוקר, גם זה נמאס לפעמים), זה המקלחת והיכולת ללכת לשירותים בישיבה ואח"כ להינות מהפריבליגיה של לשטוף ידיים ולא מתוך חבית.

בסה"כ אני ממש נהנת פה, אפילו העוגיות יצאו טוב, וכנראה שמחר אני אתחיל עם תרומתי לכפר, כשמחר זה כנראה יתבטא בעבודה בשדות.


אוהבת.... קרן

יום שבת, 17 בספטמבר 2011

יום ראשון לחוויה 16.9.2011



16.9.2011

מתחיל בטיסה, ממשיך בטיסה, ממשיך לעוד טיסה, אח"כ מיניבוס, ולבסוף מונית.
ואז אחרי נסיעה של כמעט שעה מגיעי לעולם אחר.
עולם בו המציאות היא אמיתית ולא איזה הזייה או מעטפת שהאדם ייצר.
הכל פשוט ראשוני, פרימיטיבי וכל כך הרבה קסם.
בקתות עץ מתפרקות, מקלחת עם דלי, תרנגולים שחיים כקהילה לא פחות מבני האדם,
ילדים חייכינים (למרות שאין להם אייפוד או פלייסטיישן), כל כך הרבה מציאות.

אני מסתובבת פה, מרגישה כמו ילדה קטנה שהכל כל כך חדש לה, שמגלה משהו בפעם הראשונה.
זה נחמד לדעת שבגיל 27 עדיין יש דברים שיכולים לרגש אותנו כמו בפעם הראשונה, כאילו רק אתמול נולדנו.

אני הולכת לחיות פה בתנאים, שהרבה אנשים היו מחשיבים אותם כלא תנאים, אבל משהו מה, אני לא מוצאת
שום מקום או רצון לקטר על זה.
לא על המים הקרים במקלחת, שגם לקרוא לצינור שמחובר בחוט, לקרוא מקלחת זה קצת מצחיק.
לא על העכברים שחולקים איתי חדר, לא על השירותים שהם בערך סוג של חור באדמה,
בגדול הכל כל כך קסום לי, שאין לי על מה לקטר.

אני יודעת שאחת הסיבות העיקריות שהכל נראה לי קסום, זה כי זה מוגבל בזמן,
ושבעוד חודש אין חוזרת לפריבילגיות ולמציאות שאני מכירה, אבל כל זה רק גורם לי
ללמוד להעריך מחדש את כל מה שאנחנו כל כך רגילים אליו.
באותו זמן זה גם מלמד אותי שתנאי מחייה זה עניין של הרגל, ושבסופו של דבר,
להכל אפשר להתרגל.

לגבי ההתנדבות, עוד אין לי ממש מושג מה אני הולכת לעשות פה, הכל בגדר הלא מוגדר.
ואני בתור בן אדם שכל כך רגיל לאירגון, לתכנון, ללו"ז מסודר, שצריך הגדרות וההבהרות,
זה הולך להיות אחד מבתי הספר היותר משמעותיים מבחינתי, במיוחד הקטע של הקצב
הקמבודי, שהוא לא יותר מהיר מ"זמן סיני".

אני חושבת שאחד הדברים היותר מעניינים שאני מקווה שיקרו לי זה פשוט הקטע של להיות,
של לחיות את הרגע, של לספוג.
בלי אינטרנט, בלי פייסבוק, בלי סקייפ, פשוט להנות מהכלום שעוטף אותי.

בקטע של ההתנדבות יש לי לא מעט רעיונות לגבי מה לעשות, אם זה לבנות גן שעשועים,
ללמד את הילדים ג'גלינג, או אולי אפילו לעזור לבנות תוכנית של לימוד ניהול כספים את הילדים.
נכון לעכשיו הכל בגדר אופציה והכל פתוח לעוד הצעות, מה שאומר שעוד הכל יכול לקרות.

לסיכום היום, ההתרשמות הראשונה, אנשים מקסימים, חיים פשוטים, אוכל מעולה, והחלטה
מדהימה וגאונית לקפוץ על ההזדמנות לחוויה כזאת.

הלוואי ומילים היו יכולות לתאר את המקום הזה, ואני חושבת שגם התמונות לא לגמרי יוכלו לתאר,
אבל אני בהחלט אנסה לאט לאט להעביר את החוויה הלאה.

אוהבת ונשיקות,
קרן.