יום שלישי, 11 באוקטובר 2011

11.10.2011 - רגעים גדולים של הצלחה קטנה

אני חושבת שלפני בערך יומיים היה הרגע הראשון שבו באמת הרגשתי שהצלחתי לתורם, לעשות שינוי קטן. נכון שיערה דואגת לתת לי המון פידבקים על כמה הספקתי בזמן כל כך מועט שאני כאן, וגם אנשים מעבר ליערה סה"כ מרוצים מהעבודה שלי, אבל לפני יומיים זה היה הרגע שמבחינתי עשיתי משהו.

אני לא זוכרת אם ציינתי בערב או לא את סדנת ניהול הכספים, ולכן אחזור על כך בכמה מילים.

יערה ואני בנינו תוכנית של 4 מפגשים, שהרעיון המרכזי הוא ללמד את הילדים, ובהמשך אסביר למה ילדים

ולא מבוגרים, לנהל נכון את הכסף שלהם, ומה זה לנהל את הכסף נכון ?!, זה אומר לדעת לשים קצת כסף

בצד לרגעי הצורך, מצד שני לדעת איך להשקיע את הכסף בעסק על מנת שיוכלו להתפתח ולהגדיל את העסק.

הסיבה שבחרנו בילדים, זה בגלל שהמבוגרים פה כבר טעמו את מנת החיים המרה שלהם ומוחם כבר מקובע,

פרקטי, ומלא כוויות, בעוד שהילדים עדיין נחנים בתכונות של אופטימיות, סקרנות והמון רצון וידע ללמוד, מה גם

שבניגוד להוריהם, הם לא בהכרח נמצאים במצב שאם אין כסף אין אוכל.

בסדנה שלנו, העסק שאיתו בחרנו לעבוד היינו הכנת עוגת בננות, אז מעבר לזה שנהנתי מאוד מזלילה של עוגות :),

זה גם עסק שידענו שהם יצליחו להביא ממנו הכנסה וגם ידענו איך להשתמש בו כדוגמא לשאר תחומי עסקים בכפר.

ועכשיו אחזור לרגע של תחושת הסיפוק.מעבר לזה שהיום בבוקר היה השיעור השני בסדנה, והילדות הגיעו (שזה השג בפני עצמו) אז מה שבאמת היה מקסים, זה שהן גם הבינו את החומר הנלמד :), אבל זה עדיין לא היה הרגע שעליו אני מדברת, הרגע הזה היה, שאחרי היום השיעור הראשון של הסדנה, שלצערי לא לקחתי בחלקו הראשון כי עוד הייתי בכפר השני, אז אחר הצהריים, הילדות חזרו מבית הספר, כשצלחות העוגות עדיין יחסית מלאות, הן היו מיואשות ולא ממש רצו להמשיך, ויערה ואני, בעקשנות ובאמונה שהסדנה הזאת תצליח, לקחנו את הבנות ועשינו איתן סיבוב בכפר על מנת שיצליחו למכור את שנשאר מהעוגות, ואכן זה קרה. הקטע המדהים היה שעל כל פיסת עוגה שהן מכרו היו כאלה צהלות וקריאות של הצלחה ואושר שזה היה הרגע שבו הרגשתי שהתחברתי לקהילה, או לפחות לקהילה הצעירה.

האושר שלהן, זה היה תענוג, כל כך פשוט, כל כך תמים ואם זאת כל כך אמיתי. הרגשתי שהצלחתי להביא להן פיסה

קטנה של גאווה, של אושר, של אמונה שאפשר, היה בזה כל כך סיפוק.

אחרי אותו אירוע יצא לי לחשוב לבד עם עצמי ואח"כ זה נמשך לדיון עם יערה, על זה שבניגוד למה שאנחנו רגילים

בעולם המערבי, למדוד הצלחות בקנה מידה גדולים, פה זה בלתי אפשרי, הדרך היחידה למדוד פה הצלחה

זה במיקרוסקופ.

אחד הסימפטומים הכי נפוצים פה בקרב צוות העובדים, בעיקר הצוות שלנו של המתנדבים ( נוספו לנו עוד שני חבר'ה השבוע), זה הרצון של כל אחד למצוא את הדרך הנכונה, את הפתרון המידי שיביא שינוי לכפר, את האסימון שיפול ובבת אחת תדע איך לתקן ולשנות פה הכל, איך לגרום למשפחות לעבוד, איך להסביר ללילדים לשמור על ההיגניה שלהם, איך להוציא אותם מהבית ולעבוד לא רק בשביל אוכל בסוף היום אלא גם בשביל שיהיה כסף לרופא כשצריך.

כל אחד פה מקווה למצוא את דרך הזהב, ולכן אחת השיחות הכי נפוצות פה, זה שיחות פילוסופיות והעלאת מאות שאלות לגבי מה אפשר לעשות, מה אפשר לשנות, אם בכלל הם רוצים בשינוי. ברגע שנכנסים לשם, הדרך החוצה נורא מייאשת, כי אין, אין פתרון מיידי, ואין הצלחה גורפת, יש רק רגעים גדולים של הצלחות קטנות.

לראות משפחה שלא עבדה חודשים פתאום יוצאת לעבוד בשדה כי קצת עזרת להן ונתת להם מוטיבציה, לשמוע את הילדות מבינות את החומר הנלמד ומבקשות להרחיב את הידע שלהן מעבר להכנת עוגות להכנת לחם, לראות ילדה ניגשת ואוזרת את האומץ לשאול "איך קוראים לך" (באנגלית), אלו הן ההצלחות הגדולות שבקנה המידה שלנו הן חסרות משמעות, ופה הן סממן קטן לתקווה שיהיה טוב, שהם ידעו להסתדר ולדאוג לעצמם, שהם עוד יצליחו להתפתח.

הכל פה נורא קשה, עושים צעד קדימה ועשרים אחורה, אבל ברגע שלומדים להסתפק ברגעים האלה,

מצליחים אחר כך למצוא את המקום לנסות שוב, לא להתייאש, לא להפסיק להאמין.

השהות שלי פה הולכת ומתקצרת, ואיתה עומס העבודה הולך ועולה. ככל שהימים עוברים אני מבינה

שפחות משלושה חודשים זה קצת זמן להיות פה, אבל לוקחים מה שיש, וכמו שכבר כתבתי בעבר,

יש לי הרגשה שאני אמצא את דרכי חזרה לפה.

אוהבת מתגעגעת... עדיין בקמבודיה הרחוקה (שהולכת ומתקרבת)

חג סוכות שמח...

קרן.




יום שישי, 7 באוקטובר 2011

6.10.11 מה קשיים הם חייו של עובד האדמה, מה יפים הם חיי

הבלוג של היום נחלק לשניים, לחלק הקשה ( שגם הוא די נפלא) ולחלק היפה.

בהתחשב בעובדה שהיום הגיעו לנו המבקרים מניו יורק, הדבר הישיר שזה אומר, זה המון עבודת הכנה.

3 ימים רצופים וארוכים של של קימה ב- 6:30 בבוקר, עבודה ממושכת ומעייפת בשדות, ארוחת צהריים, עוד עבודה

בשדות, מקלחת, ארוחת ערב ועבודה על המחשב.

נכון שסיימתי כל יום מוטשת, אבל מצד שני כל כך מסופקת.

בגלל שמצב השדות לא היה ממש מוכן לביקור, או בעברית קצת יותר נכונה, השדות לא היו במצב טוב לקראת הביקור,

זה אומר שעובדים לא משנה מה !

גשם, שמש, עייפות, פציעות, הכל תופס, וכאן בקמבודיה הנפלאה, למזג האויר יש פיצולי אישיות קשה ביותר.

אבל בשורה התחתונה, עבודה פיזית מאומצת, בגשם זלעפות, כשגוף עטוף זיעה, והמצ'אטה ביד עפה לכל

הכיוונים וחותכת עשבים.... הרגשה מדהימה.

אחרי שלושת יצי העבודה, אתמול הגעתי לשיא. הגוף שלי צעק די !, אבל התזמון שלו לא יכל להיות יותר

מושלם, כי היום קוצרים את פירות העבודה הקשה.

ועכשיו לחלק היפה.

היום בבוקר סוף כל סוף הגיעו המבקרים, שמעבר לבנות מארה"ב, איתם גם הגיעו המנהל של הפרוייקט פה,

גלעד, וסאוונה, שהיא המנכל"ית של הארגון.

זה התחיל בזה במצאתי את עצמי "מתמודדת, איתם לבד, כי יערה הייתה חייבת לסוע לפנום פן, אבל כתוצאה

מהיעדרותו של יערה, נזכרתי שסה"כ אני בן אדם די חברותי, אז התחברתיתי :).

הסיור בגדול כלל כל מיני הסברים על הפרוייקט וסיור בשדות, משם המשיך לארוחת צהריים מפנקת ביותר,

ואח"כ המשיך לשיא (לפחות מבחינתי).... טיסה במסוק לכפר השני שמהווה חלק נוסף בפרוייקט.

רק מילה אחת יכולה לתאר את ההרגשה של הטיסה במסוק.... ואוו !

אז חוץ מזה שזה נטע בי עוד חלום לרשימה, להיות טייסת מסוקים, אז גם החוויה של לראות

את כל הנוף מלעלה, הייתה מדהימה, כל כך יפה, כל כך ירוק, מושלם.

אני כהרגלי יודעת עם מי להתחבר, אז מלבד ההתחברות לסאוונה, שדרך אגב התחילה כי היא ניגשה אלי

ואמרה לי שאני דומה לאנג'לינה ג'ולי, מבטיחה שלא המצאתי !!! (ובמקרה הזה זה גם בא מבן אדם שראה

אותו במציאות אז יש לזה עוד יותר תוקף :), אז גם מצאתי את דרכי להתחבר עם טייס המסוק.

ההתחברות הזאת זיכתה אותי בטיסה נוספת במסוק כשהתלוותי אליו לתדלק את המסוק ובו

בזמן גם לקבל ממנו הדגמה על ביצועיו של המסוק. גם חווית התדלוק הייתה חוויה בפני עצמה,

שנחתנו בפעתי הכפר רק כדי למצוא עצמו מגלגלים חבית של דלק למרחק של 100 מטר בבוץ טובעני,

ולאחר מכן שואבים דלק במשאבה ידניתי, כי אתמול הוציאו את האוטמטית .... זו קמבודיה בשבילכם :),

אבל שוב.... מדהים.. טייסה במסוק הייתה שווה כל רגע של גלגול החבית.

אחד הדברים שכן אני מרגישה כתוצאה מהביקור, שלהיות פה פחות משלושה חודשים, או במקרה שלי

קצת למעלה מחודש, זה מעט וקצר. יש פה עוד כל כך הרבה מה לעשות, וקצב ההתקדמות פה כל כך איטי,

שיש לי תחושה או נקרא לזה ,"חשש" שאני עוד אמצא את עצמי בדרך חזרה לפה.

היום אני ישנה בכפר השכן, שכמו שכבר ציינתי גם הוא חלק מהפרוייקט, אבל שונה במהותו מהכפר

שלי :). למרות שאני מאוד אוהבת את הכפר שבו אני חייה, הכפר פה נמצא ממש בתוך יערות הגשם,

מגורי העובדים שוכנים על גדות הנהר, וקשה מאוד להתעלם מכמה שטבע פה מהפנט ומרגיע, כמה יפה

הנוף וכמה נעימים רחשי המים.

כמובן שעם כל הפסטורליות, זה עדיין קמבודיה, ומשום מקום מופיע טרקטור מוביל עגלה ענקית עמושה בעובדים,

חוצה את הנהר, ונדמה שכל רגע הוא עלול להתהפך.

אז בינתיים פה אני נהנת לי משינוי הנוף, מחברה נחמדה ומעניינת, וכרגיל מאוכל מצויין.

עוד לא לגמרי ברור איפה אני אשן, כי עוד לברור אם יש לי מקום, אבל יש פה ספה נחמדה שאולי

תיהיה לי למיטה הערב. (ובגלל שאני מקלידה את זה יום אחרי, אני יכולה לגלות את ההמשך,

ולעדכן שמצאתי לעצמי אחלה חדר, אבל כתוצאה מזה אחד העובדים ישן על הספה, לא שזה הפריע

לו כי הוא נרדם אחרי חצי דקה, אבל בכל מקרה, אני לא ישנתי על הפסה אתמול).

חלק נוסף ולא קשור, זה שלפני יומיים, כששכבתי במיטה בדרכי להירדם, הבנתי שבלי לשים לב

חלו בי כל מיני שינויים חיוביים, או לפחות ככה אני מרגישה.

למדתי לשחרר יותר, לא להיות כל כך בלחץ, לקחת דברים בקלות, להסתגל, להתמודד יותר טוב עם

דברים שפעם היו מטרידים אותי והיום לא כל כך.

כמו לקום בבוקר ולא לדעת מה אני הולכת לעשות או מה אני עושה. לראות תרנגול בדרך לשחיטה ועדיין

להיות מסוגלת לאכול ארוחת בוקר. לקבל את זה שבקמבודיה לבן שמור רק לאורז, לא לבגדים ולא לשיניים

של המקומיים. שנקי זה רק עניין חזותי ואם זה נראה נקי, לפחות קצת נקי, אז זה נקי.

כאן אסיים, מחודשת כוחות ועדיין נהנת מכל רגע.

שתיהיה לכולם גמר חתימה טובה וצום קל,

אוהבת ומתגעגעת...

קרן.






יום שלישי, 4 באוקטובר 2011

3.10.2011 - אחרי סוף שבוע רגוע

אחרי מספר ימים של חופשה, ואחרי עוד יום או יומיים של התאקלמות, רגע אחרי שהתחלנו לעבוד, התחיל סוף השבוע. ובניגוד למיטב המסורת הקמבודית, לא נחנו כל הסוף שבוע אלא רק חלק ממנו. אין מה לעשות, יש עבודה רבה שהצטברה, במיוחד בגלל הביקור הבא וקרב של החבר'ה מהמשרדים בניו יורק.

את סוף השבוע העברנו בין עבודה בשדות כשבבוקר סידרנו שורות ואחר הצהריים קיססנו עשבים :), ושילוב של קצת עבודה במחשב וניסיון התקדמות בפרוייקטים שהרמנו לנו.

וכמובן שלא ויתרנו על מנוחה בערסלים וקריאת ספרים, וכך עבר לו סוף השבוע ומצאנו עצמנו נופלים לתוך שבוע עמוס ולחוץ.

כמו אצל הישראלים, גם אצל הקמבודים, יש נטייה לחכות לדקה ה-90 כי לסיים דברים, אז עכשיו, שלושה ימים לפני הביקור המיוחל, הם נזכרו שהשדות לא נראים כמו שצריך ושחייבים להגביר קצב, שהשמשפחות נחו מספיק, ושהגיע הזמן לעבוד.

אז היום, אחרי שאתמול בלילה השמיים נפתחו ומאז לא נסגרו, מצאתי את עצמי עומדת בשדה, בכובע צבאי, מכנסי דגמ"ח, מגפי גומי, ומעיל גשם (שיודע לשמש גם כסאונה עצמית), עובדת עם מצ'אטה ומנקה וכותשת עשבים. אחרי שלוש שעות עבודה, כשתוך כדי הגשם קצת שכח, עמדתי מכוסה זיעה, מלאת שריטות, ומבסוטה עד השמיים על ההזדמנות להוציא קצת אנרגיות, כשמאחורינו שני שדות קצורים,והרבה אנשים מותשים, חזרנו למגורים.

ואין דבר יותר נחמד אחרי יום עבודה עמוס ומלא, כמובן שהיינו גם צריכים לוותר על מנוחת הצהריים,

לחזור למגורים ולנקות מעליך את הזיעה, הבוץ וכל החרקים שמצאו את דרכם לתוך בגדיך, זה קצת פחות

נחמד כשאתה נזכר שהמים לא כ"כ חמים וגם לא ממש נקיים. אבל אין ספק שחמה או קרה, מקלחת אחרי

כזאת פעילות של עבודת אדמה, היא הדבר הכי מפנק שיש.

אצלנו עוד יום הגיע לקיצו. במחנה מרגישים קצת לחץ ועצבים, אבל יערה ואני בשלנו. אנחנו מנסות

לעזור לצוות ככל האפשר, אבל באותו הזמן גם להזיז את הפרויקטים שלנו קדימה.

אני מניחה שאחרי הביקור הרוחות קצת ירגעו אבל עד אז כל יום יהיה ארוך מאוד :).

חוץ מזה, אני שוב מוצאת את עצמי מסתבכת עם עניין הכביסה. מי שאמר שבאוקטובר נגמרת

העונה הרטובה.... שיקר !!!

היה לנו יום אחד של שמש, שבו יערה ואני קפצנו על המציאה ועשינו כביסה, רק כדי שחצי שעה

אחרי, השמיים יכוסו עננים שעדיין לא מצאו את דרכם הרחק מפה.

אני מאוד מקווה שמחר או מחרתיים לפחות השמש תיתן איזה גיחה כי אחרת אני מתחילה

לעבוד בשדה בבגד ים ומגפיים...

אהה... שכחתי לציין שאתמול בערב הייתי קורבן לאונס קבוצתי של יתושים ש*&%$ (אכלו) לי את

הרגל מכל כיוון אפשרי, ועד שלא עשיתי פחות או יותר אמבטיה ב"אל-תוש", הם לא הרפו, מה שגם הפך

את אתמול בלילה לעוד לילה חסר שינה. אבל מה שכן, התעוררתי היום בבוקר לניגון הגשם על גג הפח,

ואני חייבת לציין שלשכב במיטה כשברקע מתנגנת מוזיקת הגשם וציוץ האפרוחים ובחוץ הכל ירוק, מלא גוונים

של ירוק, וטיפות גשם נוטפות מבעד לחלון... אין ספק שזו דרך נפלאה להתחיל את היום בצורה שלווה ורגועה.

אז זה פה בקמבודיה..

נהנים, עובדים, ואוכלים (הטבחית מצויינת)..

שיהיה לכולנו שבוע טוב ושנה נפלאה..

עדיין אוהבת מרחוק..

קרן.