יום שלישי, 11 באוקטובר 2011

11.10.2011 - רגעים גדולים של הצלחה קטנה

אני חושבת שלפני בערך יומיים היה הרגע הראשון שבו באמת הרגשתי שהצלחתי לתורם, לעשות שינוי קטן. נכון שיערה דואגת לתת לי המון פידבקים על כמה הספקתי בזמן כל כך מועט שאני כאן, וגם אנשים מעבר ליערה סה"כ מרוצים מהעבודה שלי, אבל לפני יומיים זה היה הרגע שמבחינתי עשיתי משהו.

אני לא זוכרת אם ציינתי בערב או לא את סדנת ניהול הכספים, ולכן אחזור על כך בכמה מילים.

יערה ואני בנינו תוכנית של 4 מפגשים, שהרעיון המרכזי הוא ללמד את הילדים, ובהמשך אסביר למה ילדים

ולא מבוגרים, לנהל נכון את הכסף שלהם, ומה זה לנהל את הכסף נכון ?!, זה אומר לדעת לשים קצת כסף

בצד לרגעי הצורך, מצד שני לדעת איך להשקיע את הכסף בעסק על מנת שיוכלו להתפתח ולהגדיל את העסק.

הסיבה שבחרנו בילדים, זה בגלל שהמבוגרים פה כבר טעמו את מנת החיים המרה שלהם ומוחם כבר מקובע,

פרקטי, ומלא כוויות, בעוד שהילדים עדיין נחנים בתכונות של אופטימיות, סקרנות והמון רצון וידע ללמוד, מה גם

שבניגוד להוריהם, הם לא בהכרח נמצאים במצב שאם אין כסף אין אוכל.

בסדנה שלנו, העסק שאיתו בחרנו לעבוד היינו הכנת עוגת בננות, אז מעבר לזה שנהנתי מאוד מזלילה של עוגות :),

זה גם עסק שידענו שהם יצליחו להביא ממנו הכנסה וגם ידענו איך להשתמש בו כדוגמא לשאר תחומי עסקים בכפר.

ועכשיו אחזור לרגע של תחושת הסיפוק.מעבר לזה שהיום בבוקר היה השיעור השני בסדנה, והילדות הגיעו (שזה השג בפני עצמו) אז מה שבאמת היה מקסים, זה שהן גם הבינו את החומר הנלמד :), אבל זה עדיין לא היה הרגע שעליו אני מדברת, הרגע הזה היה, שאחרי היום השיעור הראשון של הסדנה, שלצערי לא לקחתי בחלקו הראשון כי עוד הייתי בכפר השני, אז אחר הצהריים, הילדות חזרו מבית הספר, כשצלחות העוגות עדיין יחסית מלאות, הן היו מיואשות ולא ממש רצו להמשיך, ויערה ואני, בעקשנות ובאמונה שהסדנה הזאת תצליח, לקחנו את הבנות ועשינו איתן סיבוב בכפר על מנת שיצליחו למכור את שנשאר מהעוגות, ואכן זה קרה. הקטע המדהים היה שעל כל פיסת עוגה שהן מכרו היו כאלה צהלות וקריאות של הצלחה ואושר שזה היה הרגע שבו הרגשתי שהתחברתי לקהילה, או לפחות לקהילה הצעירה.

האושר שלהן, זה היה תענוג, כל כך פשוט, כל כך תמים ואם זאת כל כך אמיתי. הרגשתי שהצלחתי להביא להן פיסה

קטנה של גאווה, של אושר, של אמונה שאפשר, היה בזה כל כך סיפוק.

אחרי אותו אירוע יצא לי לחשוב לבד עם עצמי ואח"כ זה נמשך לדיון עם יערה, על זה שבניגוד למה שאנחנו רגילים

בעולם המערבי, למדוד הצלחות בקנה מידה גדולים, פה זה בלתי אפשרי, הדרך היחידה למדוד פה הצלחה

זה במיקרוסקופ.

אחד הסימפטומים הכי נפוצים פה בקרב צוות העובדים, בעיקר הצוות שלנו של המתנדבים ( נוספו לנו עוד שני חבר'ה השבוע), זה הרצון של כל אחד למצוא את הדרך הנכונה, את הפתרון המידי שיביא שינוי לכפר, את האסימון שיפול ובבת אחת תדע איך לתקן ולשנות פה הכל, איך לגרום למשפחות לעבוד, איך להסביר ללילדים לשמור על ההיגניה שלהם, איך להוציא אותם מהבית ולעבוד לא רק בשביל אוכל בסוף היום אלא גם בשביל שיהיה כסף לרופא כשצריך.

כל אחד פה מקווה למצוא את דרך הזהב, ולכן אחת השיחות הכי נפוצות פה, זה שיחות פילוסופיות והעלאת מאות שאלות לגבי מה אפשר לעשות, מה אפשר לשנות, אם בכלל הם רוצים בשינוי. ברגע שנכנסים לשם, הדרך החוצה נורא מייאשת, כי אין, אין פתרון מיידי, ואין הצלחה גורפת, יש רק רגעים גדולים של הצלחות קטנות.

לראות משפחה שלא עבדה חודשים פתאום יוצאת לעבוד בשדה כי קצת עזרת להן ונתת להם מוטיבציה, לשמוע את הילדות מבינות את החומר הנלמד ומבקשות להרחיב את הידע שלהן מעבר להכנת עוגות להכנת לחם, לראות ילדה ניגשת ואוזרת את האומץ לשאול "איך קוראים לך" (באנגלית), אלו הן ההצלחות הגדולות שבקנה המידה שלנו הן חסרות משמעות, ופה הן סממן קטן לתקווה שיהיה טוב, שהם ידעו להסתדר ולדאוג לעצמם, שהם עוד יצליחו להתפתח.

הכל פה נורא קשה, עושים צעד קדימה ועשרים אחורה, אבל ברגע שלומדים להסתפק ברגעים האלה,

מצליחים אחר כך למצוא את המקום לנסות שוב, לא להתייאש, לא להפסיק להאמין.

השהות שלי פה הולכת ומתקצרת, ואיתה עומס העבודה הולך ועולה. ככל שהימים עוברים אני מבינה

שפחות משלושה חודשים זה קצת זמן להיות פה, אבל לוקחים מה שיש, וכמו שכבר כתבתי בעבר,

יש לי הרגשה שאני אמצא את דרכי חזרה לפה.

אוהבת מתגעגעת... עדיין בקמבודיה הרחוקה (שהולכת ומתקרבת)

חג סוכות שמח...

קרן.




יום שישי, 7 באוקטובר 2011

6.10.11 מה קשיים הם חייו של עובד האדמה, מה יפים הם חיי

הבלוג של היום נחלק לשניים, לחלק הקשה ( שגם הוא די נפלא) ולחלק היפה.

בהתחשב בעובדה שהיום הגיעו לנו המבקרים מניו יורק, הדבר הישיר שזה אומר, זה המון עבודת הכנה.

3 ימים רצופים וארוכים של של קימה ב- 6:30 בבוקר, עבודה ממושכת ומעייפת בשדות, ארוחת צהריים, עוד עבודה

בשדות, מקלחת, ארוחת ערב ועבודה על המחשב.

נכון שסיימתי כל יום מוטשת, אבל מצד שני כל כך מסופקת.

בגלל שמצב השדות לא היה ממש מוכן לביקור, או בעברית קצת יותר נכונה, השדות לא היו במצב טוב לקראת הביקור,

זה אומר שעובדים לא משנה מה !

גשם, שמש, עייפות, פציעות, הכל תופס, וכאן בקמבודיה הנפלאה, למזג האויר יש פיצולי אישיות קשה ביותר.

אבל בשורה התחתונה, עבודה פיזית מאומצת, בגשם זלעפות, כשגוף עטוף זיעה, והמצ'אטה ביד עפה לכל

הכיוונים וחותכת עשבים.... הרגשה מדהימה.

אחרי שלושת יצי העבודה, אתמול הגעתי לשיא. הגוף שלי צעק די !, אבל התזמון שלו לא יכל להיות יותר

מושלם, כי היום קוצרים את פירות העבודה הקשה.

ועכשיו לחלק היפה.

היום בבוקר סוף כל סוף הגיעו המבקרים, שמעבר לבנות מארה"ב, איתם גם הגיעו המנהל של הפרוייקט פה,

גלעד, וסאוונה, שהיא המנכל"ית של הארגון.

זה התחיל בזה במצאתי את עצמי "מתמודדת, איתם לבד, כי יערה הייתה חייבת לסוע לפנום פן, אבל כתוצאה

מהיעדרותו של יערה, נזכרתי שסה"כ אני בן אדם די חברותי, אז התחברתיתי :).

הסיור בגדול כלל כל מיני הסברים על הפרוייקט וסיור בשדות, משם המשיך לארוחת צהריים מפנקת ביותר,

ואח"כ המשיך לשיא (לפחות מבחינתי).... טיסה במסוק לכפר השני שמהווה חלק נוסף בפרוייקט.

רק מילה אחת יכולה לתאר את ההרגשה של הטיסה במסוק.... ואוו !

אז חוץ מזה שזה נטע בי עוד חלום לרשימה, להיות טייסת מסוקים, אז גם החוויה של לראות

את כל הנוף מלעלה, הייתה מדהימה, כל כך יפה, כל כך ירוק, מושלם.

אני כהרגלי יודעת עם מי להתחבר, אז מלבד ההתחברות לסאוונה, שדרך אגב התחילה כי היא ניגשה אלי

ואמרה לי שאני דומה לאנג'לינה ג'ולי, מבטיחה שלא המצאתי !!! (ובמקרה הזה זה גם בא מבן אדם שראה

אותו במציאות אז יש לזה עוד יותר תוקף :), אז גם מצאתי את דרכי להתחבר עם טייס המסוק.

ההתחברות הזאת זיכתה אותי בטיסה נוספת במסוק כשהתלוותי אליו לתדלק את המסוק ובו

בזמן גם לקבל ממנו הדגמה על ביצועיו של המסוק. גם חווית התדלוק הייתה חוויה בפני עצמה,

שנחתנו בפעתי הכפר רק כדי למצוא עצמו מגלגלים חבית של דלק למרחק של 100 מטר בבוץ טובעני,

ולאחר מכן שואבים דלק במשאבה ידניתי, כי אתמול הוציאו את האוטמטית .... זו קמבודיה בשבילכם :),

אבל שוב.... מדהים.. טייסה במסוק הייתה שווה כל רגע של גלגול החבית.

אחד הדברים שכן אני מרגישה כתוצאה מהביקור, שלהיות פה פחות משלושה חודשים, או במקרה שלי

קצת למעלה מחודש, זה מעט וקצר. יש פה עוד כל כך הרבה מה לעשות, וקצב ההתקדמות פה כל כך איטי,

שיש לי תחושה או נקרא לזה ,"חשש" שאני עוד אמצא את עצמי בדרך חזרה לפה.

היום אני ישנה בכפר השכן, שכמו שכבר ציינתי גם הוא חלק מהפרוייקט, אבל שונה במהותו מהכפר

שלי :). למרות שאני מאוד אוהבת את הכפר שבו אני חייה, הכפר פה נמצא ממש בתוך יערות הגשם,

מגורי העובדים שוכנים על גדות הנהר, וקשה מאוד להתעלם מכמה שטבע פה מהפנט ומרגיע, כמה יפה

הנוף וכמה נעימים רחשי המים.

כמובן שעם כל הפסטורליות, זה עדיין קמבודיה, ומשום מקום מופיע טרקטור מוביל עגלה ענקית עמושה בעובדים,

חוצה את הנהר, ונדמה שכל רגע הוא עלול להתהפך.

אז בינתיים פה אני נהנת לי משינוי הנוף, מחברה נחמדה ומעניינת, וכרגיל מאוכל מצויין.

עוד לא לגמרי ברור איפה אני אשן, כי עוד לברור אם יש לי מקום, אבל יש פה ספה נחמדה שאולי

תיהיה לי למיטה הערב. (ובגלל שאני מקלידה את זה יום אחרי, אני יכולה לגלות את ההמשך,

ולעדכן שמצאתי לעצמי אחלה חדר, אבל כתוצאה מזה אחד העובדים ישן על הספה, לא שזה הפריע

לו כי הוא נרדם אחרי חצי דקה, אבל בכל מקרה, אני לא ישנתי על הפסה אתמול).

חלק נוסף ולא קשור, זה שלפני יומיים, כששכבתי במיטה בדרכי להירדם, הבנתי שבלי לשים לב

חלו בי כל מיני שינויים חיוביים, או לפחות ככה אני מרגישה.

למדתי לשחרר יותר, לא להיות כל כך בלחץ, לקחת דברים בקלות, להסתגל, להתמודד יותר טוב עם

דברים שפעם היו מטרידים אותי והיום לא כל כך.

כמו לקום בבוקר ולא לדעת מה אני הולכת לעשות או מה אני עושה. לראות תרנגול בדרך לשחיטה ועדיין

להיות מסוגלת לאכול ארוחת בוקר. לקבל את זה שבקמבודיה לבן שמור רק לאורז, לא לבגדים ולא לשיניים

של המקומיים. שנקי זה רק עניין חזותי ואם זה נראה נקי, לפחות קצת נקי, אז זה נקי.

כאן אסיים, מחודשת כוחות ועדיין נהנת מכל רגע.

שתיהיה לכולם גמר חתימה טובה וצום קל,

אוהבת ומתגעגעת...

קרן.






יום שלישי, 4 באוקטובר 2011

3.10.2011 - אחרי סוף שבוע רגוע

אחרי מספר ימים של חופשה, ואחרי עוד יום או יומיים של התאקלמות, רגע אחרי שהתחלנו לעבוד, התחיל סוף השבוע. ובניגוד למיטב המסורת הקמבודית, לא נחנו כל הסוף שבוע אלא רק חלק ממנו. אין מה לעשות, יש עבודה רבה שהצטברה, במיוחד בגלל הביקור הבא וקרב של החבר'ה מהמשרדים בניו יורק.

את סוף השבוע העברנו בין עבודה בשדות כשבבוקר סידרנו שורות ואחר הצהריים קיססנו עשבים :), ושילוב של קצת עבודה במחשב וניסיון התקדמות בפרוייקטים שהרמנו לנו.

וכמובן שלא ויתרנו על מנוחה בערסלים וקריאת ספרים, וכך עבר לו סוף השבוע ומצאנו עצמנו נופלים לתוך שבוע עמוס ולחוץ.

כמו אצל הישראלים, גם אצל הקמבודים, יש נטייה לחכות לדקה ה-90 כי לסיים דברים, אז עכשיו, שלושה ימים לפני הביקור המיוחל, הם נזכרו שהשדות לא נראים כמו שצריך ושחייבים להגביר קצב, שהשמשפחות נחו מספיק, ושהגיע הזמן לעבוד.

אז היום, אחרי שאתמול בלילה השמיים נפתחו ומאז לא נסגרו, מצאתי את עצמי עומדת בשדה, בכובע צבאי, מכנסי דגמ"ח, מגפי גומי, ומעיל גשם (שיודע לשמש גם כסאונה עצמית), עובדת עם מצ'אטה ומנקה וכותשת עשבים. אחרי שלוש שעות עבודה, כשתוך כדי הגשם קצת שכח, עמדתי מכוסה זיעה, מלאת שריטות, ומבסוטה עד השמיים על ההזדמנות להוציא קצת אנרגיות, כשמאחורינו שני שדות קצורים,והרבה אנשים מותשים, חזרנו למגורים.

ואין דבר יותר נחמד אחרי יום עבודה עמוס ומלא, כמובן שהיינו גם צריכים לוותר על מנוחת הצהריים,

לחזור למגורים ולנקות מעליך את הזיעה, הבוץ וכל החרקים שמצאו את דרכם לתוך בגדיך, זה קצת פחות

נחמד כשאתה נזכר שהמים לא כ"כ חמים וגם לא ממש נקיים. אבל אין ספק שחמה או קרה, מקלחת אחרי

כזאת פעילות של עבודת אדמה, היא הדבר הכי מפנק שיש.

אצלנו עוד יום הגיע לקיצו. במחנה מרגישים קצת לחץ ועצבים, אבל יערה ואני בשלנו. אנחנו מנסות

לעזור לצוות ככל האפשר, אבל באותו הזמן גם להזיז את הפרויקטים שלנו קדימה.

אני מניחה שאחרי הביקור הרוחות קצת ירגעו אבל עד אז כל יום יהיה ארוך מאוד :).

חוץ מזה, אני שוב מוצאת את עצמי מסתבכת עם עניין הכביסה. מי שאמר שבאוקטובר נגמרת

העונה הרטובה.... שיקר !!!

היה לנו יום אחד של שמש, שבו יערה ואני קפצנו על המציאה ועשינו כביסה, רק כדי שחצי שעה

אחרי, השמיים יכוסו עננים שעדיין לא מצאו את דרכם הרחק מפה.

אני מאוד מקווה שמחר או מחרתיים לפחות השמש תיתן איזה גיחה כי אחרת אני מתחילה

לעבוד בשדה בבגד ים ומגפיים...

אהה... שכחתי לציין שאתמול בערב הייתי קורבן לאונס קבוצתי של יתושים ש*&%$ (אכלו) לי את

הרגל מכל כיוון אפשרי, ועד שלא עשיתי פחות או יותר אמבטיה ב"אל-תוש", הם לא הרפו, מה שגם הפך

את אתמול בלילה לעוד לילה חסר שינה. אבל מה שכן, התעוררתי היום בבוקר לניגון הגשם על גג הפח,

ואני חייבת לציין שלשכב במיטה כשברקע מתנגנת מוזיקת הגשם וציוץ האפרוחים ובחוץ הכל ירוק, מלא גוונים

של ירוק, וטיפות גשם נוטפות מבעד לחלון... אין ספק שזו דרך נפלאה להתחיל את היום בצורה שלווה ורגועה.

אז זה פה בקמבודיה..

נהנים, עובדים, ואוכלים (הטבחית מצויינת)..

שיהיה לכולנו שבוע טוב ושנה נפלאה..

עדיין אוהבת מרחוק..

קרן.





יום חמישי, 29 בספטמבר 2011

29.9.2011 - מהעיר לכפר

חזרנו הביתה.

אחרי כ-5 ימים מחוץ לכפר, אין ספק שכייף לחזור.

נכון שצריך להתרגל שוב לכמה דברים מחדש, אבל אני בהחלט שמחה לחזור לשקט, השלווה והפשטות שיש פה.

זה די מצחיק, כי איך שנכנסנו לכפר (בהליכה), וראיתי את המקומיים מסביב, חיכיתי כבר שאחד מהם יציע לי נסיעה בטוקטוק או ינסה למכור לי משהו :) לשמחתי זה לא קרה.

בכפר חיכה לי החדר הנחמד שלי, קצת עם ריח מעופש אבל גם ככה הפנמתי שכנראה שעד שאני אחזור ארצה, להריח ניחוחות אני לא אריח, בשלב מסויים גם מתרגילים שלהיות ג'יפה או בעברית קצת יותר יפה, מלוכלכים מעט, זה בסדר, מקובל ואפילו סביר... אז כן נכון שה- OCD קצת קשה לו פה, אבל אני מפצה אותו בחדר מאוד מסודר ובארון בגדים שעומדים כמו חיילים (ככה יערה מכנה את כל החפצים שלי - "חיילים שעומדים למסדר").

אחד הדברים הבאמת נחמדים, זה שאנחנו סוף סוף קצת מתחילות להיכנס לקצב עבודה.

עכשיו כשעברנו את החגים הקמבודים ונשארו רק החגים הישראלים (שכנראה לא יקבלו התייחסות רבה מידי), אז התחלנו קצת לשבת לתכנן לו"ז עבודה ולארגן פרוייקטים.

אחד הפרוייקטים שאנחנו עכשיו עובדות על להרים, זה קורס "ניהול כספים" לקבוצת ילדים פה בכפר. הבנו שלעבוד עם המבוגרים זה בעייתי, מכיוון שאלו כבר מקובעים בראש ולשנות אצלם את כל התפיסה יכול להיות קצת בעייתי, בעוד שהילדים הם דור ההמשך ובעצם העתיד של הכפר, ואיתם אנחנו מקווים לנסות לעשות את השינוי. ללמד אותם לחסוך, להתפתח, לדעת שיש גם מעבר לחיי הכפר, ושבניהול כללי נכון אפשר להגיע רחוק (תראו אותי לדוגמא :) .

השילוב של יערה ושלי הוא מאוד מעניין ופורה. היא בחורה מפוזרת, לא מתוכננת, שחושבת לרוחב. ואני מצד שני בחורה מאורגנת (עד כדי אובססיביות קלה), מתוכננת, שיודעת לחשוב לרוחב אבל בעיקר חושבת לעומק.

מכאן שהשילוב ביננו מניב לא מעט פירות (גם קצת וויכוחים, אבל הם תמיד נגמרים בהתעלפות מצחוק). סה"כ אנחנו צוות טוב.

באופק גם מחכה לנו פרוייקט התיירות, אנחנו מנסות לבנות פה פרוייקט של תיירות תרבותית וחוויתית. עוד ניסיון לספק לאנשי הכפר הכנסה נוספת.

אם יש משהו שחוזר ועולה בי פה, כנראה גם כתוצאה משאלות של רבים ממכרי שסיפרתי להם שאני נוסעת להתנדב בקמבודיה. זו ההרגשה האמיבווילנתית של למה להתנדב בקמבודיה, למה הילדים בקמבודיה ראויים לעזרה שלי יותר מהילדים בארץ.

התשובה הראשונה והכנה היא, שזה הרבה יותר אקזוטי ומרגש להתנדב בחו"ל, ובטח במקום כמו קמבודיה.

אבל כשאני יורדת לעומק ההרגשה, אני יודעת שחלק בי (כיום אחרי שאני כבר פה מתנדבת) היה כן רוצה למצוא את המקום, הזמן וחוסר הצביעות ללכת ולהתנדב בארץ.

אז זו נקודה קטנה למחשבה וגם סוג של תשובה לכל אלה ששאלו אותי.

טוב, אז עכשיו כשגם הצלחתי קצת להסביר מה עוד אני עושה פה מעבר ללנסות לסדר שורות

בשדות :), אני אחזור לענייני ואאחל בשנית, שתיהיה לכולם שנה נפלאה, מרגשת, חוויתית, מלאת אהבה וכמובן גם שקטה.

אוהבת, עדיין מקמבודיה הרחוקה..

קרן.




יום שלישי, 27 בספטמבר 2011

27.9.2011 - מפנום פן לסיאנוקוויל

אחרי יומיים ששהיינו לנו בעיר בירה פנום פן, אכלנו טוב, יצאנו, נהנו ממים חמים, ממיטה נעימה (ללא יתושים),
ובגדול מהדברים שלעיר יש להציע.


יערה ואני התפצלנו מהזוג האוסטרלי והמשכנו בדרכנו לעיירת חוף סיאנוקוויל, דבר אחד לא לקחנו בחשבון...
זו העונה הגשומה.
את הלילה הראשון העברנו במרכז העיר, כי אחרי שוטטות של כשעתיים בחיפוש של מקום לעשות כביסה,שהשעתיים האלו התווספו ליום שלם של חיפוש בפנום פן, חיפוש שלקה בכישלון מוחץ, מי חשב שלעשות כביסה זה דבר כה מסובך. אבל מתסבר שגם כן לעובדה שזו העונה הגשומה יש השפעה, בהתחשב בעובדה שכאן תולים את הכביסה בחוץ :)... אין מייבשים, אין שמש , אין כביסה ! (וגם חג).

אז נחזור למעללינו...
אחרי שאתמול ישנו בעיר, (הצלחנו לעשות כביסה בערך), אז היום בבוקר נסענו לחוף מבודד שיערה מכירה,
ושוב, לא לקחנו בחשבון שזו העונה הגשומה. בהתעלם מפרט שולי זה, נכנסו לנו לטוקטוק והתחלנו את מסענו לים.
המסע לקח כחצי שעה נסיעה בטוקטוק בדרך שלא הייתה מביישת אף ג'פ טוב, בבוץ ובורות שהיו החלק המרכזי
בשביל, יותר נכון להגיד שהיה בורות ואולי קצת שביל, אבל לבסוף הגענו.
אכן מקום מבודד, ועוד יותר בגלל העובדה שאנחנו לא ממש בעונה.
אני בהחלט יכולה להגיד שמקום עשה רושם כבעל פוטנציאל, אבל לצערי לא ממש היה נראה כאילו לנו תיהיה ההזדמנות להנות מהפוטנציאל הזה, אבל בכל זאת הגענו עד לפה, אז חיפשנו מקום לישון, וכשהבנו שזה לא באמת מה שאנחנו רוצות, התיישבנו לנו לנוח במקום קטן ליד הים, לשתות שייק נחמד, ושוקו (נוראי), נהנו מהגלים הסוערים, ומהגשם השוטף, ומכשזה הפסיק, תפסנו לנו עוד טוקטוק וחזרנו לעיר.


נכון שהחופשה והיציאה מהכפר לא בדיוק הסתכמה בלשבת על החוף לקורא ספר ולנוח, אבל מחר יש לנו עוד יום כאן. אנחנו נשארות לחגוג את ראש השנה במסעדה ישראלית פה.
והיום יצא לי לפנק את עצמי בסטייק פילה בכלל לא רע, (איזה כייף לאכול פילה ב-6.5$... אני מסתובבת פה
עם 10$ בעירמה של אחדות ומרגישה מליונרית, תענוג).
ביום חמישי בבוקר נתחיל את דרכינו בחזרה ל
כפר, והאמת שאני יכולה להגיד שאני קצת מתגעגעת לחזור לשם,
זה קצת התחיל להרגיש כמו בית, וכל הבלאגן הזה של העירים קצת הכניס אותי ללחצים ורצון לחזור למקום
הקטן, פשוט ובטוח שיצרתי לי שם.

ובנימה קצת יותר ריגשתי.
ביומים האחרונים עברו לי שתי מחשבות / הרגשות בתוכי.
האחת, שלמרות שאני נורא שמחה שבאתי, ואני באמת נורא נהנית, יש בי גם חלק שמצטער על העובדה
שזה יצא בדיוק בתקופת החגים, ושלמרות שכל מי שמכיר אותי טוען שאני כל הזמן מחפשת דרכים לברוח,
אז הפעם לא הייתי לי כוונה לברוח (לא במובן שמייחסים לי), וקצת הייתי רוצה להיות בארץ לשבת לארוחה
משפחתית....

ההרגשה השנייה שעברה בי, והאמת שזה כבר יותר מלפני יומיים, זה שאני מרגישה שאני קצת
שונה במהות שלי משאר האנשים שבדר"כ באים להתנדב בפרוייקט הזה.
אני לא יכולה בדיוק להסביר איך או מה, אבל משיחות עם יערה, והתיאורים שלה את החבר'ה שהתנדבו
פה לפני, זה מרגיש לי לפעמים כאילו אני איזה פרינססה שהחליטה לנסות לטעום משהו אחר,
משהו בסגנון פריס הילטון (בלי להגזים :) ) ב"חיים הפשוטים" (the simple life).
סתם איזה אנקדוטה שהחלטתי לשתף, אולי למישהו יהיו הארות / הערות בנושא :).
 
אההה..... הנה עובדה ממש מגניבה שגיליתי היום, שעכשיו אני רק צריכה לנסות
לראות איך אני עושה איתה משהן.
בתחילת אוקטובר יש ביקור של הממונים על הפרוייקט שמגיעים מניו יורק, והסתבר לי
שזאת שהיא האחראית הראשית, ובעצם בעלת הארגון (או משהו כזה), היא חברה של...
לא פחות ולא יותר... אנג'ילנה ג'ולי !
עכשיו אני רק צריכה ממש ממש להתחבב עליה ושהיא תזרוק לאנג'לינה שאם היא צריכה
בייביסיטר או משהו כזה, אז שהיא מכירה בחורה מקסימה מישראיל שמוכנה לבוא לעבוד :).

אסיים בברכת שנה טובה לכולם, שתיהיה לנו שנה נפלאה רצופת חוויות וריגושים (מהסוג הטוב),
אוהבת מרחוק ושולחת המון חיבוקים ונשיקות (בתקווה שלא יגנבו אותו במכס בקמבודיה)..

שנה טובה...

אוהבת קרן.











































































































יום שבת, 24 בספטמבר 2011

24.9.2011 - הסנפה קל של סיביליזציה

בהתחשב בעובדה שעכשיו אנו נמצאים בעיצמו של חג קמבודי, כל הצוות יצא לחופשה, והכפריים שגם ככה קשה
להוציא אותם לעבוד, גם הם הוציאו את עצמם לחופשה. אז בהזמנות חגיגיתי זו, אחרי שיערה (הבחורה שאחראית על המתנדבים) מצאה את עצמה לא יוצאת מהכפר כבר חודש, החלטנו לנצל את ההזדמנות ולצאת לחופשה בעצמנו.
היום בבוקר, 5 על השעון, הייתה לנו השקמה לצאת למסע במיניבוס לכיוון פנום פן. למרות ששעת היציאה המתוכננת
הייתה ב- 5:30, בקמבודיה כמו שבקמבודיה יצאנו רק באיחור קל של כחצי שעה.


המיניבוס שבמקור תוכנן להכיל כ-11 נוסעים, היום הכיל רק 17, וממה שנאמר לי, אמרו לי שזה עוד נחשב למצב מרווח.
הנופים היום מרהיבים, כמויות אין סופית של ירוק ובתי עץ, שמפרים כל חוק פיזיקלי בעובדה שהם עדיין עומדים איתנים.
אבל מה לעשות, אחרי שישנים רק 4 שעות בלילה, גם במיניבוס הכי צפוף אפשר להירדם...
עד הנקודה שמתחילים להרגיש בכביש את העובדה שנמצאים בקמבודיה.
בורות, פרות, אופנועים, ילדים, נתיבי שהסימון בהם הוא המלצה בלבד.. בקיצור עוד חוויה לאוסף.

אחרי מסע של כ-5 שעות, ופיזור חלק מהנוסעים בדרך, הגענו לעיר הבירה של קמבודיה, פנום פן.
זה מדהים איך אחרי ניתוק של רק שבוע מסיבליזציה, אתה מתרגש שוב מהדברים הקטנים, כמו מיטה נקי,
מים חמים, שירותים שנמצאים מעל גובה האדמה, ארוחת ערב בלי חרקים...
מה שעוד יותר מדהים, זה כמה מהר מתרגלים שוב לחיים האלה ושוכחים שהיה שם משהו קודם לכן.

התרשמותי הראשונה מהעיר היא חיובית ביותר. בנייה נמוכה וצבעונית, אין ספור אופנועים, גינות יפות,
ארמונות מקושטים, לא מעט תיירים, וכמובן מקומות מצויינים לנשנש משהו לאכול, וזה בעיקר מה שעשינו היום,
אכלנו, שתינו וקנינו.

דבר אחד יאמר לזכותינו, בתוך כל זה הצלחנו גם לשלב עבודה, וממה שהבנתי זה היה תהליך מהיר ביותר.
שלפני מספר ימים עיצבתי ברושור ופוסטר, והיום כבר הדפסנו דוגמא.
טוב, אני לא ממש מכירה את הקצב הקמבודי, אבל אם הצלחתי להרשים, אז מה טוב.

בכל מקרה, התכנון לימים הקרובים (שגם הוא נתון לשינוי תלוי בזרימה), זה להסניף עוד קצת סיבילזציה
בעוד לילה בפנום פן, אח"כ להמשיך לסינוקוויל להירגע קצת על החוף, ולבסוף לחזור לשורשים.
אני בכנות יכולה להגיד שנחמד לי הניתוק מכל המותרות, יש בזה (כמו שכבר כתבתי) משהו מאוד פשוט.
ההתלהבות שלי היום מהחדר בהוסטל הייתה כל כך כנה ואמיתית שהיה בזה בהחלט משהו נחמד.
לא לצפות לכלום ולקבל הרבה, ועוד יותר, המקום שאתה יודע שיש גם יותר נמוך ושחווית אותו ואפילו
הצלחת להנות ממנו.

שבוע טוב ונשיקות...
קרן.











יום חמישי, 22 בספטמבר 2011

22.9.2011 - תקשורת ללא מילים

היום סוף סוף יצא לי להתערבב קצת עם הילדים.
זה התחיל בסדנאה של הכנת כדורי ג'גלינג שהייתה ממש נחמדה בעיקר כי הילדים נהנו.
תוך כדי ניסיתי לשלב גם לימוד קל של אנגלית, האמת שהלך לא רע, ספרנו עד 10 ודיקלמנו את ה - ABC.

אחרי הסדנאה שערכה כשעתיים, כמובן שמגיעה ארוחת הצהריים ואיתה גם מנוחת הצהריים.
אז אחרי שנחנו מיומינו הקשה, הלכנו לנסות לעבוד בשדות (כי סוף סוף פסק קצת הגשם), ולמה אני אומרת לנסות,
כי זה על גבול הבלתי אפשרי לגרום לאנשי הכפר לעבוד עכשיו, גם בגלל מזג האוויר, וגם בגלל החג.
הבנתי מהחבר'ה פה, שגם בלי קשר לשני אלא, קשה להוציא אותם לעבוד בשדות.
למרות שניסינו, ניסיוננו כשל, אבל במקום זה יערה ואני מצאנו את עצמו משחקות עם אחת המשפחות
בכדור הקמבודי שלהם, שזה מעיין חבילה של פלסטיקים מחוברים במתכת שנוצות נותנות להם את היציבות,
מזכיר קצת כדור נוצה בארץ.

אחרי שסיימנו את הסיור, ושיחקנו בכדור, חזרנו למגורים להכין עוגת בננה. כמו שאתם מבינים הצורך פה למתוק
הוא די עז. בעודי כותבת, העוגה עוד מתבשלת בתנור, רק נקווה שהיא תיהיה מוכנה עוד היום.

היםו גם סוף סוף עזרתי את כוחותי לעשות כביסה, ולמרות שזה לא היה כל כך נורא, זה גם היה צעד די
אופטימי לחשוב שהבגדים יהיו מוכנים ביומיים הקרובים, כרגע הם עוד ספוגים מים, וגם רוב הסיכויים שהם
גם עוד מלאים באבקת כביסה, לפחות הם מריחים טוב.

אחד הדברים המדהימים זה ההבנה שלא צריכים מילים בשביל לתקשר, במיוחד כשזה נוגע ללילדים.
מצאתי את עצמי היום מסתובבת איתם, משחקת איתם, ואיפלו מדברת איתם, והכל בלי מילים...
בהחלט קסום.

עכשיו כשאני פה כבר כמעט שבוע, אני קצת יותר מבינה מה קורה פה מבחינת עניניי הכפר.
בעיקרון כל משפחה קיבלה חלקה שנקראת 40, שעליה היא אמורה לגדל ירקות, או כל דבר שצומח כעשב,
ועוד חלקה מאחוריה שנקראת 140, ששם הם אמורים לגדל עצי פרי ובין העצים לגדל עוד ירקות.
התפקידים של האגרונומים והמתנדבים זה להניע את המשפחות לעבוד בחלקות ולעזור להם בעבודה.
בנוסף לזה, ישנו גם ההיבט של הפיתוח הקהילתי שבזה מעורבים רק חלק מהסובבים.
אז זה בגדול סיפור הכפר.


הכן לעצמך לילה קמבודי

מצרכים דרושים :

- לוח פח (מתכת)
- ציפה מעופשת
- סדין שמריח מעובש
-שק מלט
- טוש של מקלחת עם מים זורמים.

תהליך ההכנה:

הכנס את שק המלט לתוך הציפה המעופשת, פרוס את הסדין שמריח מעובש על מזרן ישן,
מקמם את לוח הפח מתחת למים הזורמים...
ועכשיו תנסה להירדם ! :)

האמת שזה הרבה פחות נורא.. אבל שווה ניסיון ... :)