אני חושבת שלפני בערך יומיים היה הרגע הראשון שבו באמת הרגשתי שהצלחתי לתורם, לעשות שינוי קטן. נכון שיערה דואגת לתת לי המון פידבקים על כמה הספקתי בזמן כל כך מועט שאני כאן, וגם אנשים מעבר ליערה סה"כ מרוצים מהעבודה שלי, אבל לפני יומיים זה היה הרגע שמבחינתי עשיתי משהו.
אני לא זוכרת אם ציינתי בערב או לא את סדנת ניהול הכספים, ולכן אחזור על כך בכמה מילים.
יערה ואני בנינו תוכנית של 4 מפגשים, שהרעיון המרכזי הוא ללמד את הילדים, ובהמשך אסביר למה ילדים
ולא מבוגרים, לנהל נכון את הכסף שלהם, ומה זה לנהל את הכסף נכון ?!, זה אומר לדעת לשים קצת כסף
בצד לרגעי הצורך, מצד שני לדעת איך להשקיע את הכסף בעסק על מנת שיוכלו להתפתח ולהגדיל את העסק.
הסיבה שבחרנו בילדים, זה בגלל שהמבוגרים פה כבר טעמו את מנת החיים המרה שלהם ומוחם כבר מקובע,
פרקטי, ומלא כוויות, בעוד שהילדים עדיין נחנים בתכונות של אופטימיות, סקרנות והמון רצון וידע ללמוד, מה גם
שבניגוד להוריהם, הם לא בהכרח נמצאים במצב שאם אין כסף אין אוכל.
בסדנה שלנו, העסק שאיתו בחרנו לעבוד היינו הכנת עוגת בננות, אז מעבר לזה שנהנתי מאוד מזלילה של עוגות :),
זה גם עסק שידענו שהם יצליחו להביא ממנו הכנסה וגם ידענו איך להשתמש בו כדוגמא לשאר תחומי עסקים בכפר.
ועכשיו אחזור לרגע של תחושת הסיפוק.מעבר לזה שהיום בבוקר היה השיעור השני בסדנה, והילדות הגיעו (שזה השג בפני עצמו) אז מה שבאמת היה מקסים, זה שהן גם הבינו את החומר הנלמד :), אבל זה עדיין לא היה הרגע שעליו אני מדברת, הרגע הזה היה, שאחרי היום השיעור הראשון של הסדנה, שלצערי לא לקחתי בחלקו הראשון כי עוד הייתי בכפר השני, אז אחר הצהריים, הילדות חזרו מבית הספר, כשצלחות העוגות עדיין יחסית מלאות, הן היו מיואשות ולא ממש רצו להמשיך, ויערה ואני, בעקשנות ובאמונה שהסדנה הזאת תצליח, לקחנו את הבנות ועשינו איתן סיבוב בכפר על מנת שיצליחו למכור את שנשאר מהעוגות, ואכן זה קרה. הקטע המדהים היה שעל כל פיסת עוגה שהן מכרו היו כאלה צהלות וקריאות של הצלחה ואושר שזה היה הרגע שבו הרגשתי שהתחברתי לקהילה, או לפחות לקהילה הצעירה.
האושר שלהן, זה היה תענוג, כל כך פשוט, כל כך תמים ואם זאת כל כך אמיתי. הרגשתי שהצלחתי להביא להן פיסה
קטנה של גאווה, של אושר, של אמונה שאפשר, היה בזה כל כך סיפוק.
אחרי אותו אירוע יצא לי לחשוב לבד עם עצמי ואח"כ זה נמשך לדיון עם יערה, על זה שבניגוד למה שאנחנו רגילים
בעולם המערבי, למדוד הצלחות בקנה מידה גדולים, פה זה בלתי אפשרי, הדרך היחידה למדוד פה הצלחה
זה במיקרוסקופ.
אחד הסימפטומים הכי נפוצים פה בקרב צוות העובדים, בעיקר הצוות שלנו של המתנדבים ( נוספו לנו עוד שני חבר'ה השבוע), זה הרצון של כל אחד למצוא את הדרך הנכונה, את הפתרון המידי שיביא שינוי לכפר, את האסימון שיפול ובבת אחת תדע איך לתקן ולשנות פה הכל, איך לגרום למשפחות לעבוד, איך להסביר ללילדים לשמור על ההיגניה שלהם, איך להוציא אותם מהבית ולעבוד לא רק בשביל אוכל בסוף היום אלא גם בשביל שיהיה כסף לרופא כשצריך.
כל אחד פה מקווה למצוא את דרך הזהב, ולכן אחת השיחות הכי נפוצות פה, זה שיחות פילוסופיות והעלאת מאות שאלות לגבי מה אפשר לעשות, מה אפשר לשנות, אם בכלל הם רוצים בשינוי. ברגע שנכנסים לשם, הדרך החוצה נורא מייאשת, כי אין, אין פתרון מיידי, ואין הצלחה גורפת, יש רק רגעים גדולים של הצלחות קטנות.
לראות משפחה שלא עבדה חודשים פתאום יוצאת לעבוד בשדה כי קצת עזרת להן ונתת להם מוטיבציה, לשמוע את הילדות מבינות את החומר הנלמד ומבקשות להרחיב את הידע שלהן מעבר להכנת עוגות להכנת לחם, לראות ילדה ניגשת ואוזרת את האומץ לשאול "איך קוראים לך" (באנגלית), אלו הן ההצלחות הגדולות שבקנה המידה שלנו הן חסרות משמעות, ופה הן סממן קטן לתקווה שיהיה טוב, שהם ידעו להסתדר ולדאוג לעצמם, שהם עוד יצליחו להתפתח.
הכל פה נורא קשה, עושים צעד קדימה ועשרים אחורה, אבל ברגע שלומדים להסתפק ברגעים האלה,
מצליחים אחר כך למצוא את המקום לנסות שוב, לא להתייאש, לא להפסיק להאמין.
השהות שלי פה הולכת ומתקצרת, ואיתה עומס העבודה הולך ועולה. ככל שהימים עוברים אני מבינה
שפחות משלושה חודשים זה קצת זמן להיות פה, אבל לוקחים מה שיש, וכמו שכבר כתבתי בעבר,
יש לי הרגשה שאני אמצא את דרכי חזרה לפה.
אוהבת מתגעגעת... עדיין בקמבודיה הרחוקה (שהולכת ומתקרבת)
חג סוכות שמח...
קרן.
