16.9.2011
מתחיל בטיסה, ממשיך בטיסה, ממשיך לעוד טיסה, אח"כ מיניבוס, ולבסוף מונית.
ואז אחרי נסיעה של כמעט שעה מגיעי לעולם אחר.
עולם בו המציאות היא אמיתית ולא איזה הזייה או מעטפת שהאדם ייצר.
הכל פשוט ראשוני, פרימיטיבי וכל כך הרבה קסם.
בקתות עץ מתפרקות, מקלחת עם דלי, תרנגולים שחיים כקהילה לא פחות מבני האדם,
ילדים חייכינים (למרות שאין להם אייפוד או פלייסטיישן), כל כך הרבה מציאות.
אני מסתובבת פה, מרגישה כמו ילדה קטנה שהכל כל כך חדש לה, שמגלה משהו בפעם הראשונה.
זה נחמד לדעת שבגיל 27 עדיין יש דברים שיכולים לרגש אותנו כמו בפעם הראשונה, כאילו רק אתמול נולדנו.
אני הולכת לחיות פה בתנאים, שהרבה אנשים היו מחשיבים אותם כלא תנאים, אבל משהו מה, אני לא מוצאת
שום מקום או רצון לקטר על זה.
לא על המים הקרים במקלחת, שגם לקרוא לצינור שמחובר בחוט, לקרוא מקלחת זה קצת מצחיק.
לא על העכברים שחולקים איתי חדר, לא על השירותים שהם בערך סוג של חור באדמה,
בגדול הכל כל כך קסום לי, שאין לי על מה לקטר.
אני יודעת שאחת הסיבות העיקריות שהכל נראה לי קסום, זה כי זה מוגבל בזמן,
ושבעוד חודש אין חוזרת לפריבילגיות ולמציאות שאני מכירה, אבל כל זה רק גורם לי
ללמוד להעריך מחדש את כל מה שאנחנו כל כך רגילים אליו.
באותו זמן זה גם מלמד אותי שתנאי מחייה זה עניין של הרגל, ושבסופו של דבר,
להכל אפשר להתרגל.
לגבי ההתנדבות, עוד אין לי ממש מושג מה אני הולכת לעשות פה, הכל בגדר הלא מוגדר.
ואני בתור בן אדם שכל כך רגיל לאירגון, לתכנון, ללו"ז מסודר, שצריך הגדרות וההבהרות,
זה הולך להיות אחד מבתי הספר היותר משמעותיים מבחינתי, במיוחד הקטע של הקצב
הקמבודי, שהוא לא יותר מהיר מ"זמן סיני".
אני חושבת שאחד הדברים היותר מעניינים שאני מקווה שיקרו לי זה פשוט הקטע של להיות,
של לחיות את הרגע, של לספוג.
בלי אינטרנט, בלי פייסבוק, בלי סקייפ, פשוט להנות מהכלום שעוטף אותי.
בקטע של ההתנדבות יש לי לא מעט רעיונות לגבי מה לעשות, אם זה לבנות גן שעשועים,
ללמד את הילדים ג'גלינג, או אולי אפילו לעזור לבנות תוכנית של לימוד ניהול כספים את הילדים.
נכון לעכשיו הכל בגדר אופציה והכל פתוח לעוד הצעות, מה שאומר שעוד הכל יכול לקרות.
לסיכום היום, ההתרשמות הראשונה, אנשים מקסימים, חיים פשוטים, אוכל מעולה, והחלטה
מדהימה וגאונית לקפוץ על ההזדמנות לחוויה כזאת.
הלוואי ומילים היו יכולות לתאר את המקום הזה, ואני חושבת שגם התמונות לא לגמרי יוכלו לתאר,
אבל אני בהחלט אנסה לאט לאט להעביר את החוויה הלאה.
אוהבת ונשיקות,
קרן.
מתחיל בטיסה, ממשיך בטיסה, ממשיך לעוד טיסה, אח"כ מיניבוס, ולבסוף מונית.
ואז אחרי נסיעה של כמעט שעה מגיעי לעולם אחר.
עולם בו המציאות היא אמיתית ולא איזה הזייה או מעטפת שהאדם ייצר.
הכל פשוט ראשוני, פרימיטיבי וכל כך הרבה קסם.
בקתות עץ מתפרקות, מקלחת עם דלי, תרנגולים שחיים כקהילה לא פחות מבני האדם,
ילדים חייכינים (למרות שאין להם אייפוד או פלייסטיישן), כל כך הרבה מציאות.
אני מסתובבת פה, מרגישה כמו ילדה קטנה שהכל כל כך חדש לה, שמגלה משהו בפעם הראשונה.
זה נחמד לדעת שבגיל 27 עדיין יש דברים שיכולים לרגש אותנו כמו בפעם הראשונה, כאילו רק אתמול נולדנו.
אני הולכת לחיות פה בתנאים, שהרבה אנשים היו מחשיבים אותם כלא תנאים, אבל משהו מה, אני לא מוצאת
שום מקום או רצון לקטר על זה.
לא על המים הקרים במקלחת, שגם לקרוא לצינור שמחובר בחוט, לקרוא מקלחת זה קצת מצחיק.
לא על העכברים שחולקים איתי חדר, לא על השירותים שהם בערך סוג של חור באדמה,
בגדול הכל כל כך קסום לי, שאין לי על מה לקטר.
אני יודעת שאחת הסיבות העיקריות שהכל נראה לי קסום, זה כי זה מוגבל בזמן,
ושבעוד חודש אין חוזרת לפריבילגיות ולמציאות שאני מכירה, אבל כל זה רק גורם לי
ללמוד להעריך מחדש את כל מה שאנחנו כל כך רגילים אליו.
באותו זמן זה גם מלמד אותי שתנאי מחייה זה עניין של הרגל, ושבסופו של דבר,
להכל אפשר להתרגל.
לגבי ההתנדבות, עוד אין לי ממש מושג מה אני הולכת לעשות פה, הכל בגדר הלא מוגדר.
ואני בתור בן אדם שכל כך רגיל לאירגון, לתכנון, ללו"ז מסודר, שצריך הגדרות וההבהרות,
זה הולך להיות אחד מבתי הספר היותר משמעותיים מבחינתי, במיוחד הקטע של הקצב
הקמבודי, שהוא לא יותר מהיר מ"זמן סיני".
אני חושבת שאחד הדברים היותר מעניינים שאני מקווה שיקרו לי זה פשוט הקטע של להיות,
של לחיות את הרגע, של לספוג.
בלי אינטרנט, בלי פייסבוק, בלי סקייפ, פשוט להנות מהכלום שעוטף אותי.
בקטע של ההתנדבות יש לי לא מעט רעיונות לגבי מה לעשות, אם זה לבנות גן שעשועים,
ללמד את הילדים ג'גלינג, או אולי אפילו לעזור לבנות תוכנית של לימוד ניהול כספים את הילדים.
נכון לעכשיו הכל בגדר אופציה והכל פתוח לעוד הצעות, מה שאומר שעוד הכל יכול לקרות.
לסיכום היום, ההתרשמות הראשונה, אנשים מקסימים, חיים פשוטים, אוכל מעולה, והחלטה
מדהימה וגאונית לקפוץ על ההזדמנות לחוויה כזאת.
הלוואי ומילים היו יכולות לתאר את המקום הזה, ואני חושבת שגם התמונות לא לגמרי יוכלו לתאר,
אבל אני בהחלט אנסה לאט לאט להעביר את החוויה הלאה.
אוהבת ונשיקות,
קרן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה