יום שני, 19 בספטמבר 2011

18.9.2011 - סוף שבוע רגוע





18.9.2011 - בוקר



אלה חיים טוב החבר'ה האלה.

לפני יומיים כשהגעתי לפה, יצא שבדיוק הגעתי בתקופה של חופש, אז הכל באיזי, לא עובדים,

לא מדברים על עבודה, עכשיו חג אז נחים. מזכיר קצת אותנו הישראלים, או לפחות את חלקנו (בעיקר בעלי המקצוע למיניהם).

יש להם את הזמן שלהם, את הקצב שלהם.

באופן כללי יש פה בעיה קשה עם מוסר עבודה.

אלו אנשים שגרו ביערות המון שנים ועיקר פרנסתם הייתה צייד וכריתת יערות הגשם, עד שהממשלה הוציאה חוקים נגד פעילויות אלה,

ואז הוקם הפרוייקט פה בכפר.

נתנו לאותם אנשים את האופציה לבוא לגור פה בכפר עם עזרה מסובסדת, כשתנאי זה שהם יקבלו חלקות חקלאיות גם בשביל יצור עצמי

וגם בשביל מכירה החוצה. בהתחלה הסיבסוד היה מלא ולאט לאט עם הזמו הורידו את רמת הסבסוד, כשבסוף השנה המצב אמור להיות שאין

סיבסוד והאנשים כבר במצב שהמחזיקים את עצמם.

בשביל להיות חלק מהפרויקט כל משפחה (בכפר יש 187 משפחות) הייתה צריכה לחתום על חוזה שהיא מוכנה לעמוד בתנאים שהארגון מציבים.

אבל בקמבודיה, כמו בלא מעט מקומות באסיה, הם כולם שקרנים ותחמנים.

אז חלק באמת מאוד רציניים ורואים גם את ההתפתחות הכלכלית שלהם במבני הביתים שלהם, שהם כבר יותר עמידים ומרשימים ויש כאלה שרק מתלוננים ומחפשים דרכים שבהם האירגון יעשה את העבודה בשבילם.

בגדול הצוות פה מורכב מאגרונום ישראלי שהוא בעצם הבוס הגדול ועוד מספר אגרונומים קמבודים. בנוסף עליהם יש גם את הצוות המתנדבים

(יערה ואני, לפחות כרגע), וצוות מקומי שאחראי על תחזוקה, בישול וכו'.

הכפר עצמו מחולק לשלבים ולמספרים בתוך השלבים, כשעל כל אזור אחראי אגרונום אחר.

הרעיון המרכזי של הפרוייקט, נכון לתקופה הזאת, התקופה של סוף הפרוייקט, זה גם להגיע למצב שהם יודעים את העבודה החקלאית,

גם לפתח איתם מקורות הכנסה נוספים כגון בישולים מקומיים, אומנות וכו', וגם כמובן הצד של הפיתוח הקהילתי שלא ממש קיים פה,

כי כמו שכבר רשמתי יש פה בעיית אמון מאוד קשה בין האנשים.

ואחרי שעברתי קצת על המבנה, נחזור קצת למה שאני רואה וחווה.

אני חושבת שאחד הדברים הראשונים שהכו בי מאוד חזק, ואני מניחה שגם ימשיכו להכות, זה ההבדל הכל כך משמעותי

בצורת החשיבה. דברים שלנו נראיים הכי הגיוניים והכי טרוויאלים, להם זה לחלוטיו נגד ההיגיון. הם אנשים שחיים מהיד לפה,

בלי שום תפיסה של התקדמות או התפתחות, מה שיש זה מה שיש. שבמקום מסויים זה מאוד יפה ומיוחוד אבל באותו זה גם שם להם המון רגליים בהיבט ההתפתחותי.

בגלל זה אני חושבת שאחד הקשיים בלבנות פה תוכנית של ניהול כספים זה שצריך למצוא דרך להיכנס לראש שלהם וזה בכלל לא פשוט.

אתמול, בגלל שהיה יום שבת וגם חג, אז לא ממש עשינו משהו מיוחד. ישבתי קצת עם יערה וסופריי (אחת האגרונומיות הקמבודיות),

ולמדתי קצת על הכפר ובאותו זמן גם ניסיתי לעזור להעלות רעיונות לאיזה דברים אפשר לעשות פה.

אח"כ ישנתי שנת צהריים, כי בלילה להצליח לישון פה זה סוג של מיומנות, בין קולות הצפרדעים, לקולות הגאקו (לאטה- אחת היפות ועם הקול הכי מצחיק ששמעתי), למזג האויר המשתנה בין מבול לחום ולחות, אז לפחות בצהריים הצלחתי לישון קצת כי היו רק את קולות של ציוץ הציפורים וקרקור התרנגולים.

אחרי הצהריים הלכנו לאחת המשפחות לדבר איתם על פרוייקט של אפייה, ולבדוק אם הם מעוניינים להיכנס לתוך הפרוייקט הזה.

שלהיכנס לפרוייקט כזה אומר לדעת את העבודה, להיות מוכנים להתמסר לפרוייקט, לבנות תנור בחצר האחוריות, להיות מוכנים להיות

שותפים לסכום הראשוני להקמת הפרוייקט, ולדעת עם יש להם דרך לשווק אח"כ את המוצרים.

כל מיני דברים שלנו נראים כמובנים מאליו ואצלם הכל זה פרוייקט, תהליך, עבודה.

אז קודם כל היה מאוד מעניין להיכנס להתארח באחד הבית. בית עץ שעומד על עמודים, דומה קצת לבתי העץ שהיינו משחקים בהם בתור ילדים, שהיינו בונים על העצים עצמם. שוב עניין הפשטות פה הוא מאוד חזק.

לבסוף זה נגמר בזה, שאנחנו צריכים לחשוב אם יש תקציב להרים את הפרוייקט ואם זה אכן מצדיק את זה, נראה מה יהיה.

אחרי הביקור בשעת השקיעה נסענו לכפר הקרוב "אנדונטאק", ושם אכלו קינוח מקומי, משהו מוזר, תערובת של שועית, אורז, ג'לי, קרח וחלב מרוכז. מרקם מוזר, אבל למרות המוזריות הקינוח היה בכלל לא רע.

שכחתי לגמרי מהחוויה ה"מדהימה" שהייתה לי בכניסה לקמבודיה, איך גנבו אותי ב-10$. עכשיו זה לא איזה מוכר, או סתם מישהו, אלא השוטרת בקבלת הויזה. למרות כל האזהרות שקראתי בכל מקום לגבי זה שהוויזה עולה 20$ ושהם ינסו להוציא ממני יותר, הם בסוף הצליחו להוציא ממני 30$, כי אם מי אני אתווכח בדיוק, עם המשטרה המקומית שהיא לא פחות מושחתת ?!

אז שילמת 10$ יותר... אני אמצא דרך להתקזז על זה.

18.9.2011- צהריים.

זה נראה קצת מוזר שיש לי כל כך הרבה זמן לכתוב, אבל מה לעשות עכשיו סוף שבוע וזה לא כאילו יש משהו אחר לעשות.

אם אני נורא רוצה, אני יכולה ללכת לרדוף אחרי תרנגולים.


ובגלל שאין כל כך מה לעשות, ובכל זאת אני פה בשביל החוויה, אז הצטרפנו לצוות המקומי ל"פגודה", שזה המקום שבו המתפללים.

אין לי מושג מה בדיוק הלך שם, אבל באיזשהו שלב מצאתי את עצמי מסתובבת בכפר השכן, מחוץ לפגודה, מוקפת בילדים קטנים

שמחזיקים לי את הידיים ומוציא אותי לסיבוב בכפר, הענק הלבן. (כן, כן , פה אני נחשבת לגבוהה). זה היה די נחמד עד השלב שבו רציתי את הידיים שלי בחזרה, וזה כבר היה יותר מסובך.

זה גם העלה לי את הנקודה שהיגנייה וסטרליות זה מהם והלאה... טוב נו, נתרגל, להיות קצת מסריחים כשכולם גם ככה מסריחים, זה

לא באמת ביג דיל.

האמת שהחוויה האמיתית היום הייתה כשניסינו לשבור את שיא גיניס ב:"כמה אנשים יכולים להיכנס בטנדר פתוח אחד", אני חשובת שהצלחנו לעמוד על בערך 20, כשבפנים ישבו משהו כמו 6 אנשים ומאחורה היינו בערך 15. אבל יש לי הרגשה שהיום זה היה עוד בקטנה, ושאנחנו רחוקים מהשיא המקומי, בכל מקרה עוד חוויה, האמת שהכל פה חוויה.

18.9.2011 -ערב

ושוב אני נתקלת פה בעובדה שיש כל כך הרבה דברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, ופה זה פשוט סיפור.

לדוגמא, היום אחר הצהריים יערה ואני החלטנו להכין עוגיות שוקולד-צי'פ. דבר פשוט שבתנאים נורמליים לוקח בערך שעה, וזה גם במקרה שמסתבכים.


אז לנו פה זה לקח בערך 4 שעות, כי מסתבר שלנסות להכין עוגיות בתנור לבנים מאולתר זה לא הדבר הכי פשוט, שלא לדבר על

זה שגם את הקמח ואבקת הסודה היינו צריכות למיין מהיצורים שמיקמו שם את ביתהם. כן, כן ככה זה בקמבודיה, כולם חיים עם כולם,

שלא לדבר על שרשרת המזון שמקיפה אותך פה מכל הכיוונים.

זה מבדר אותי שדבר כל כך פשוט כמו לשטוף ידיים הופך פה למעמסה, מה שמחזיר אותי לזה שהייגניה זה מפה והלאה.

אין לי ספק שאם יש דבר שאני אתענג אליו באמת כשאחזור לסביליזציה, זה לא החשמל הזמין, לא האינטרנט, לא האוכל (שכמו שאמרתי הוא מצויין, אבל אורז שלוש פעמים ביום כולל ארוחת בוקר, גם זה נמאס לפעמים), זה המקלחת והיכולת ללכת לשירותים בישיבה ואח"כ להינות מהפריבליגיה של לשטוף ידיים ולא מתוך חבית.

בסה"כ אני ממש נהנת פה, אפילו העוגיות יצאו טוב, וכנראה שמחר אני אתחיל עם תרומתי לכפר, כשמחר זה כנראה יתבטא בעבודה בשדות.


אוהבת.... קרן

תגובה 1:

  1. קרנושה מרתק ומעניין. המשיכי לכתוב.
    מקווה שתהני גם מרגעים פחות טובים ושיהיו הרבה רגעים טובים
    חנה

    השבמחק